בין גבולות לפריצה – הריקוד הפנימי שלי
מסע אישי בין שני קולות – זו שמבקשת יציבות וזו שחולמת על פריצת גבולות. דרך הרהור פנימי על השקפות עולם, אני לומדת לרקוד ביניהן, לבחור כל פעם מחדש את התנועה הנכונה לי.
מה גורם לי להיצמד למסגרת? ומה מבקש בי שוב ושוב לפרוץ אותה?
אני מגלה בתוכי שני קולות – אחת שמבקשת סדר, ביטחון, יציבות. ואחרת שחולמת על שבירה של התבניות, על חופש, על אפשרות חדשה.
לאחרונה קראתי מאמר מעמיק על שתי השקפות עולם – האחת רואה את המציאות כמובנית, חוקית, גדורה. האחרת מאמינה באפשרות לשינוי, ביכולת האנושית לחרוג מן הידוע. ככל ששקעתי ברעיונות האלו, הרגשתי שהם לא רק מושגים פילוסופיים. הם חיים בי.
ההשקפה ה"גדורה" מזכירה לי את המקומות שבהם אני פועלת מתוך פחד – לאבד, לטעות, לאכזב. במצבים כאלה אני בוחרת בזהירות, פועלת רק כשהכול ברור. אבל יש בי גם צד אחר – כשהלב שלי נשבר מול חוסר צדק, כשהנשמה קוראת לי לזוז, לפעול, להשמיע קול – אז מתעוררת בי רוח שמבקשת לפרוץ כל גדר.
אני נזכרת בדוגמה אחת שנגעה בי עמוק – מחשבה על אסון גדול שמתרחש אי שם, לעומת כאב קטן ופרטי שמאיים עליי כאן ועכשיו. התהייה הזו חולפת בי: למה לעיתים קל יותר לפעול כשמדובר במשהו קרוב, אישי, מוכר? האם זו מגבלה אנושית, או דפוס שאפשר ללמוד לשנות?
המבט הלא-גדור מלמד אותי לקחת אחריות. לא להסתפק בצער שקט או בהבעת הזדהות, אלא לשאול – מה אני יכולה לעשות? גם אם זה צעד קטן. גם אם זו רק תנועה עדינה של שינוי תודעתי.
ובמקביל, אני לא מוותרת על הצורך בגבולות. לפעמים אני צריכה מסגרת. לפעמים אני זקוקה לדרך סלולה, ברורה. יש רגעים שבהם חשוב לי לעצור, לשקול, להרגיש את המשקל של כל החלטה.
המתח הזה חי בי גם כאמא – בין הרצון לשמר סדר וערכים ברורים, לבין הכמיהה לאפשר לילדיי לגדול במרחב פתוח, בטוח, משתנה. האם התפקיד שלי הוא להציב גבולות, או דווקא להתרכך פנימה, להקשיב, לאפשר?
אני כבר לא מחפשת הכרעה חד-משמעית. אני מרשה לעצמי להיות לפעמים כך ולפעמים אחרת. לפעול בזהירות כשנדרש, ולהעז כשיש בי אש. אני לומדת לרקוד בין העולמות – בין הגבול לבין הפריצה, בין הוודאות לבין האפשרות.
וזו, אולי, הדרך שלי ללמוד לחיות באמת. בתוך הריקוד הזה – שבו כל תנועה היא למידה, וכל הקשבה היא חירות.
