המרקם הנסתר של היקום
יום אחד, בעודי שוקעת אל תוך קריאת מאמר מרתק שחיבר בין גוף האדם לבין המבנה הקוסמי של היקום, הרגשתי את ליבי נפתח למשהו חדש. המילים שעל הדף לא היו עבורי רק רעיונות מדעיים או עובדות מרוחקות. הן הרגישו כמו מפת דרכים פנימית, כמו מראה שמציבה מולי את האפשרות להבין את עצמי דרך מרחבים רחוקים ממני לאין ערוך – ובו בזמן, קרובים מאי פעם.
שם, בין השורות, נרקם בי חוט חיבור. מעודן, כמעט בלתי נראה, אך מוחשי. כאילו התבניות הקטנות ביותר שבתוכי – הדופק, תנועת התא, זרימת המחשבות – מהדהדות ומשקפות סדר עמוק יותר, קוסמי, כזה שנפרש מעליי ומקיף אותי כל הזמן.
במאמר שכתבו פרופסור ואזה ופלטי, התגלה בפניי דימוי עוצר נשימה – רשת גלקסיות, עצומה, בלתי נתפסת בגודלה, שנראית ממש כמו רשת נוירונים במוח האנושי. ההקבלה הזו הדהדה בי בעוצמה. לא כעוד רעיון יפה, אלא כעדות לחוקיות פנימית, חוזרת, כמו שפה אחת שכתובה בתוכי ומעליי באותו דיוק הרמוני.
וההדהוד הזה פתח בי שער. פתאום הבנתי שכל הלימוד שלי, כל הקריאה, כל הסקרנות – הם לא רק ניסיון לצבור ידע, אלא תהליך עמוק של איחוי. איחוי בין עולמות שהפרדתי ביניהם כל חיי – המדע, הרוח, הגוף, הנפש. כמו תהליך של זכירה.
התחלתי להיזכר בדימויים עתיקים. במסורות קדומות שבהן האדם לא ביקש לשלוט בטבע, אלא להבין את עצמו דרכו. חזרו אליי קולותיהם של חכמים קדומים – אלו שתיארו את מחזור הדם כנהרות, את זרימת האנרגיה כרוח, את חום הגוף כהשתקפות השמש. פתאום פגשתי אותם אחרת, לא כאגדות או סמלים, אלא כתיאורים פואטיים של אמת שמתחילה להתגלות גם דרך המדע.
עלתה בי פתאום המחשבה על פיתגורס, שאמר שהאדם הוא מיקרוקוסמוס של היקום. ואולי הוא לא רק התכוון לכך שאנחנו משקפים את מה שמעבר, אלא שגם מה שמעבר משתקף דרכנו. שיש בינינו הדדיות חיה, תנועה מעגלית, שפה הדדית.
ככל שהעמקתי, הרגשתי שהמדע אינו מנוגד לרוח, אלא המשכו. שהפילוסופיה אינה נפרדת מהפיזיקה, אלא מתרגמת אותה לתודעה. שהלב מבין את מה שהמילים מנסות לתפוס.
והשאלה שצפה בי באותם רגעים הייתה פשוטה ועמוקה: איך זה משנה את הדרך שבה אני חיה? איך החיים שלי נראים כשאני מבינה שכל רגש, כל תנועה, כל בחירה – הם חלק ממערך עצום, חלקיק בריקוד קוסמי שמקשר הכול עם הכול?
לא מדובר רק בהבנה אינטלקטואלית. משהו בי נרעד. כי פתאום הרגשתי – אני חלק. לא מופרדת. לא מבודדת. יש סדר, ויש בו מקום גם לי.
באותו ערב יצאתי לטיול. הסתכלתי לשמים. הכוכבים נצצו כמו תמיד, אבל אני ראיתי אותם אחרת. לא כאורות רחוקים, אלא כנקודות חיבור. כעיניים של יקום שמביט בי בחזרה. ולרגע, הרגשתי איך כל התובנות מהמאמרים ומהשיעורים ומהקריאה נמסות אל תוך תחושה אחת של שייכות.
לא יכולתי לראות את הרשת הקוסמית בעיניי – אבל ידעתי שהיא שם. בדיוק כמו רשת הנוירונים שבמוחי. בדיוק כמו זרימת המים בנחלים.
וכך, כל ידיעה חדשה, כל תגלית, כל מחשבה שמתרחבת בליבי – הופכת לחוט נוסף שאני אורגת אל תוך המרקם הנסתר של היקום.
ואני יודעת, אני ממש מרגישה, שאני שזורה בו. שאני חלק מההרמוניה הזו.
וההרמוניה הזו – היא תמיד הייתה כאן. רק הייתי צריכה לעצור לרגע, להקשיב, ולהיזכר.
