כוח הנתינה – איך נתינה לאחרים מרפאה את הלב
ישנם רגעים בחיים שבהם משהו בתוכנו נשבר, אבל דווקא מתוך אותו שבר מתחיל לזרוח אור. כך למדתי על כוחה של הנתינה. לא רק כמעשה של חסד כלפי אחרים, אלא כדרך חיים שמרפאה את הלב ומחברת אותי לעצמי מחדש.
המסע שלי עם נתינה לא התחיל ממקום של שפע. להפך. הוא צמח מתוך כאב, מתוך צורך, מתוך רגעים שבהם איבדתי אחיזה והרגשתי שאני שוקעת.
זו הייתה תקופה של טלטלה. החיים, כמו גלים סוערים, הפכו עליי הכול. התמודדתי עם קושי כלכלי, עם סערות רגשיות, עם עייפות עמוקה בנפש. הרגשתי שאני זקוקה לעזרה, אבל לא ידעתי איך לבקש אותה. משהו בי התכווץ, הסתגר.
ואז, כאילו היקום שמע את הלחש הדק של מצוקתי, הופיע אדם באמצע הדרך. לא בקול תרועה ולא במחוות דרמטיות, אלא בפשטות שקטה ונוגעת. בכל שבוע הופיעו ליד הדלת מצרכים, חיוך, מילה טובה.
בהתחלה התביישתי. לא הבנתי עד כמה הנתינה הזו משמעותית עבורי. אבל משהו בי התחיל להפשיר. הלב, שהיה סגור כמו אגרוף, התחיל להיפתח. הרגשתי שמישהו רואה אותי, מחזיק אותי ברגעים השבירים שלי.
שנים חלפו מאז. ובאחת מנקודות השבר הבאות, כשכאב חדש מילא את חיי – הפעם אובדן אישי כבד – מצאתי את עצמי שוב עומדת מול הבחירה: להיסגר או להיפתח.
אבל הפעם בחרתי אחרת. במקום לשקוע, בחרתי לתת.
נזכרתי בתחושת החסד שפגשתי. נזכרתי כמה כוח יש במעשה קטן של אכפתיות. וכמו שהאור ההוא מצא אותי אז – רציתי להעביר אותו הלאה.
התחלתי להתנדב. בהתחלה אלה היו פעולות קטנות – לארוז חבילות מזון, לשלוח הודעות, לאסוף תרומות. אבל כל פעולה חיברה אותי חזרה לחיים. כל מחווה הזכירה לי שאני לא רק מי שנשברה – אני גם מי שבוחרת לבנות.
עם כל מפגש, עם כל חיוך של אדם שקיבל עזרה, הרגשתי איך הלב שלי מתרחב. לאט, הנתינה הפכה מתנועה כלפי חוץ לריפוי פנימי עמוק. כל תודה שנאמרה לי, כל עיניים נוצצות שפגשתי – שיקפו לי אמת שלא ידעתי לבטא במילים: כשאני נותנת לאחרים, אני גם נותנת לעצמי.
הריפוי לא הגיע בבת אחת. הוא לא עטף אותי באור מיד. הוא טפטף אל תוך הסדקים, ברוך. מילא את החללים שבהם הרגשתי לבד, פתח בתוכי תחושת שייכות, של שליחות.
לא משנה כמה אני נותנת – תמיד חוזר אליי פי כמה. לא בכסף, לא בחומר. אלא בתחושת ערך, באהבה פשוטה, בקבלה של מי שאני בדיוק כפי שאני.
היום אני יודעת – נתינה היא לא רק מעשה רגעי של עזרה. היא דרך להתבונן בעולם. דרך להיפתח אליו. דרך לבחור, פעם אחר פעם, לראות את האור גם כשנדמה שהוא כבוי.
כשהלב פתוח – הוא יודע את דרכו.
במקום שבו פעם היה כאב, יש בי עכשיו עדינות. במקום שבו הייתה תחושת חוסר, יש בי היום שפע. במקום שבו הרגשתי לבד – יש בי עכשיו חיבורים, קהילה, משמעות.
וכך, דרך הנתינה – אני מרפאה גם את עצמי.
כי כשאני נותנת מהלב – הלב שלי מתרחב.
וכשהלב מתרחב – כל העולם משתנה יחד איתי.
