להיראות באמת – המסע אל החיבור האמיתי
פעם, עמוק בעולמי הפנימי, הרגשתי כאילו אני חיה מאחורי חלון עבה. מסתכלת החוצה, רואה אנשים מתחברים בטבעיות, צוחקים, מדברים, תומכים זה בזה – ורוצה גם. רוצה כל כך להיות חלק, להיות בפנים, אבל חשה כאילו אני עומדת ליד הדלת, קרובה, כמעט – אבל לא מצליחה לפתוח אותה.
סיפרתי לעצמי שזה ייראה אחרת אם רק אפגוש את האנשים הנכונים. אם יגיעו אליי אלה שדומים לי, שמבינים אותי, החיבורים כבר יהיו טבעיים, עמוקים, קלים. והאמנתי בזה באמת. אבל מתישהו, משהו בתוכי לחש – אולי זה בכלל לא קשור אליהם?
הרי אני מוקפת באנשים. אני מדברת, משתפת פעולה, אפילו צוחקת – ובכל זאת, בתוך כל זה, הרגשתי לבד. כל כך לבד. כמה פעמים רציתי להיפתח, לשתף באמת את מה שעובר עליי, לחשוף את הלב שלי כמו שהוא – אבל ברגע האמת משהו בתוכי עצר. פחד, אולי בושה. אולי זיכרון ישן. במקום לדבר – חייכתי. במקום לחשוף – שיניתי נושא. והשארתי חלקים שלמים ממני סגורים, בלתי נראים.
וכשהחיבור שאליו כל כך התגעגעתי לא התרחש, חזרתי שוב לאותו סיפור ישן: כנראה שפשוט לא מצאתי את האנשים הנכונים. אבל האמת היא, שאף אחד מהם לא באמת פגש אותי. איך אפשר לראות אותי – אם אני לא מסכימה להיראות? כשאני לא פותחת את הדלת, איך ייכנסו?
יום אחד הבטתי במראה, שקטה, ושאלתי את עצמי: מה אם הפעם – פשוט אתן לעצמי להיראות?
מה אם אעז להיות קצת פחות מושלמת, וקצת יותר אני? מה אם, בפעם הבאה, כשמישהו ישאל אותי מה שלומי – אני אענה באמת? לא את מה שמתאים, לא את מה שצפוי, אלא את האמת הפשוטה, הרגישה, זו שמבקשת חיבור אמיתי?
כי קרבה אמיתית לא נולדת מהתאמה, אלא מהסכמה להראות. מהרשות שאני נותנת לעצמי להרגיש – ולהביא את הרגש הזה אל האחר. להסכים להיות פגיעה. להסכים להיות שלמה.
האנשים הנכונים? הם קיימים. הם גם מחפשים אותי. אבל הם יוכלו לפגוש אותי – רק כשאני אסכים להיראות.
ומאז, לאט, אני מתרגלת את זה. נפתחת. מספרת. מרשה לעצמי להישען. להפסיק לשחק תפקיד. פשוט להיות. והדבר המופלא הוא, שכשהלב שלי פתוח – החיבורים מגיעים. לא תמיד, לא כולם – אבל כשהם מגיעים, הם אמיתיים.
והמסע הזה, של חיבור, של אהבה, של שייכות – הוא מתחיל בהחלטה אחת פנימית: להסכים להיות נראית.
