לחזור הביתה – הקול שבפנים שמבקש הקשבה
יש ימים שבהם השיחה הזוגית הכי פשוטה, פתאום נהפכת לשדה קרב.
משהו שנאמר בטון מסוים, או אולי דווקא מה שלא נאמר – והגוף מתמלא. כעס, עלבון, חוסר אוויר.
אני מוצאת את עצמי מופעלת, כאילו גירו בי כפתור עתיק.
ואז מגיעות התגובות האוטומטיות – להתגונן, לתקוף, לשתוק, לברוח.
וכשאני עוצרת לרגע, אם בכלל הצלחתי לעצור, אני שואלת – מה באמת קורה פה?
תקשורת מקרבת, למדתי, לא מתחילה בכלל בשיחה עם האחר.
היא מתחילה בשיחה הפנימית שלי עם עצמי.
פעם מישהו שאל אותי שאלה פשוטה, אבל היא הכניסה בי ברק:
"האם זה מה שאת באמת רוצה לעשות?"
והשאלה הזו, שנאמרה כמעט באגביות, פירקה לי תוכניות חיים שלמות.
כי לא עצרתי לשאול אם אני באמת זו שבחרה – או אם רק המשכתי מסלול שתוכנת עבורי.
מאותו רגע, התחלתי להקשיב.
לסימני השאלה שבתוכי.
לסקרנות.
ללב.
ואז התחיל המסע.
היו לי רגעים שבהם הרגשתי חופש מוחלט… ואז – בדידות.
כי חופש אמיתי, גיליתי, הוא לא רק תנועה החוצה. הוא תנועה פנימה.
האם יש לי עם מי לחלוק?
האם יש לי בתוכי קהילה פנימית שמקשיבה לי?
השיחה הפנימית – זה השער.
היא שתקבע אם ארגיש טוב גם כשדברים מאתגרים.
היא שתגיד לי אם אני אקולוגית על אופניים או פשוט מותשת בחום של הקיץ.
כי האושר שלי לא תלוי רק במה שקורה –
הוא תלוי במה שאני מספרת לעצמי על מה שקורה.
ואת הסיפור הזה, אני יכולה לערוך מחדש.
לפעמים, הגוף הוא הדרך לעקוף את הסיפור.
הוא יודע. הוא זוכר.
יד על הלב – ויש שם קול.
יד על הבטן – ויש שם תחושת בטן.
יד על הראש – והמחשבות מתחילות לדבר.
אבל האם אני באמת מקשיבה לכולם? או שרק קול אחד שולט?
יש בתוכי קהילה – ואני לומדת להפוך אותה לדמוקרטיה.
לשמוע את הקול של הכאב בלי לבטל אותו.
לכבד את הפחד בלי לתת לו לנהל אותי.
לחבק את הילדה שבי במקום לשפוט אותה.
ולזכור – אם יש קול שלא קיבל מקום, הוא ימצא דרך לצעוק – דרך הגוף, דרך כאב, דרך בלבול.
אז אני נושמת.
חוזרת הביתה.
מרגישה את כפות הרגליים על הקרקע.
מדמיינת שורשים שיוצאים ממני ונטועים עמוק באדמה.
ולפעמים, אני גם עוטפת את עצמי בידיים שלי.
מחבקת אותי.
מזכירה לי – אני פה. זה בית.
וכשאני באמת שם, כשאני עם עצמי – אני יכולה לצאת לעולם ולהקשיב גם לאחר.
להביא את עצמי לתוך שיחה זוגית, שיחה הורית, שיחה עם חברה,
לא מהפחד, לא מהדרמה,
אלא מתוך שורשים, מתוך נוכחות.
וזה לא אומר שלא יכאב.
אבל זה אומר שלא אהיה שם לבד.
כי אני איתי.
