לחזור הביתה לעצמי 💗
תיאור קצר לפוסט:
פוסט רך ומרגש על ההחלטה להחזיר את הפוקוס פנימה – ולהתחיל שוב לחיות את החיים שלי, מבפנים.
בבוקר שקט, כשאני מתבוננת פנימה, עולה בי מסר ברור:
הגיע הזמן להחזיר את הפוקוס פנימה.
לא אל מה יחשבו עליי, אם יאהבו או לא, מה יגידו.
אלא אליי.
אל מה אני חושבת על זה.
אל אם אני אוהבת או לא.
אל הדעה שלי, לרגש שלי, למקום שבו הלב שלי נוכח.
אני נזכרת איך במשך שנים שאלתי את עצמי שוב ושוב:
מה נכון להגיד?
איך נכון להתנהג?
מה כדאי לעשות כדי שלא יכעסו, כדי שיאהבו, כדי להיות בסדר.
אבל כל השאלות האלו היו מופנות החוצה.
וכשהפוקוס כל הזמן מופנה החוצה – אני מאבדת אותי.
אני מפסיקה להקשיב למה שבא לי באמת להגיד.
למה שבא לי לעשות.
למה שמרגיש לי טוב, נכון, פשוט… אני.
כשאני מנסה לענות על צרכים של אחרים, כשאני מפחדת שאם אגיד לא יכעסו עליי –
אני שוכחת לשאול את עצמי אם באמת זה מתאים לי.
אני שוכחת לעצור ולהקשיב לרגשות שלי, לאותות הפנימיים שאומרים לי כל כך הרבה,
אם רק אתן להם מקום.
אני מבינה עכשיו –
כשאני עסוקה כל הזמן בחוץ, אני כמו בית שדייריו עזבו אותו.
ריק. שומם. חסר חיים.
והבית הזה – זו אני.
ואני מתגעגעת לעצמי.
אז אני מפנה את המבט פנימה.
מתחילה לשאול: מה נכון לי?
מה בא לי?
מה הלב שלי מבקש?
ולאט לאט אני חוזרת הביתה.
חוזרת לגור בתוכי.
להקשיב לעצמי.
לחיות את החיים שלי – באמת.
