לחזור להרגיש – המסע שלי מתוך הניתוק הרגשי
לא תמיד הרגשתי.
למעשה, רוב חיי למדתי להדחיק.
זה התחיל אי שם בילדות, כשלא קיבלתי את החום או התמיכה שהייתי זקוקה להם.
בהתחלה, עוד ניסיתי. חיפשתי קרבה, ביקשתי אהבה. אבל ככל שנדחיתי שוב ושוב, משהו בתוכי התחיל להיסגר. זה היה כואב מדי להרגיש את החוסר, את הריק. אז בלי ששמתי לב, פשוט כיביתי את הרגש.
שכנעתי את עצמי שאני לא צריכה אף אחד.
הפכתי להיות עצמאית, חזקה, בלתי תלויה.
לא בכיתי. לא ביקשתי עזרה.
למדתי לשמור את כל התחושות בתוכי, עמוק בפנים, עד שהפסקתי להרגיש אותן בכלל.
השלכות הניתוק – חיים עם מראה שבורה
במשך שנים, האמנתי שאני פשוט ככה. חשבתי שזו אני – יציבה, שקולה, לא מתרגשת בקלות.
אבל האמת? זו הייתה רק קליפה.
📌 כאב שלא נעלם – רק מודחק
חשבתי שהניתוק מגן עליי, אבל בפועל, הוא רק צבר שכבות של כאב. כמו עצם שבורה שמעולם לא התאחתה כמו שצריך – כל תנועה הפכה לכואבת יותר, גם אם לא שמתי לב בהתחלה.
📌 לא באמת הייתי אני
הניתוק הרגשי גרם לי ללבוש מסכות. פחדתי להיפתח, כי עמוק בפנים, הייתה בי אמונה שאני לא ראויה לאהבה. חששתי שאם אחשוף את עצמי באמת – זה לא יספיק. אז יצרתי דמות חזקה, בלתי פגיעה. אבל ככל ששיחקתי את התפקיד הזה, כך התרחקתי יותר מהמהות האמיתית שלי.
📌 אמונה שהעולם הוא מקום מסוכן
במשך שנים, האמנתי שאני לבד. שאי אפשר באמת לסמוך על אנשים. שאם אפתח את הלב, בסוף אתאכזב. ההורים אולי היו הראשונים שאכזבו אותי, אבל בלי לשים לב, השלכתי את האמונה הזו על כל קשר שניסיתי ליצור.
📌 אובדן היכולת להרגיש שמחה אמיתית
כשמאלחשים כאב, מאלחשים גם שמחה. בלי ששמתי לב, החיים הפכו להיות אפרוריים.
לא הרגשתי באמת נוכחת, לא התרגשתי, לא התלהבתי. דברים שעשו אחרים שמחים – לא נגעו בי.
הבריחה – איך ניסיתי למלא את הריק
כשלא מרגישים מבפנים, מחפשים ריגושים מבחוץ.
אז ניסיתי למלא את החוסר בכל הדרכים האפשריות – עבודה בלתי פוסקת, רשתות חברתיות, קניות, חוויות אינטנסיביות.
הכול כדי להרגיש משהו, להחזיר קצת צבע לעולם הפנימי שלי.
אבל זה לא באמת עבד.
זה היה כמו להניח פלסטר על פצע עמוק – ההשפעה הייתה רגעית, אבל הכאב תמיד חזר.
המסע חזרה לעצמי – איך מתחילים להרגיש שוב?
💛 קודם כל, להכיר בכך שהניתוק קיים
הבנתי שאי אפשר לתקן משהו שלא מוכנים להסתכל עליו.
הפסקתי להעמיד פנים שהכול בסדר. התחלתי לשאול את עצמי שאלות אמיתיות:
ממה אני באמת בורחת? למה אני לא מרשה לעצמי להרגיש?
💛 ללמוד לא לפחד מהכאב
הפחד הכי גדול שלי היה שאם אפתח את הדלת לרגשות שהדחקתי, זה יציף אותי כמו גל ענק.
אבל למדתי שהרגש לא נועד להכאיב – הוא נועד להראות לי את הדרך.
הרגשתי את הכאב, נתתי לו מקום – ודווקא אז, הוא התחיל להשתחרר.
💛 להעז להיחשף, לאט ובטוח
נפתחתי מול אנשים קרובים, אפשרתי לעצמי להיות פגיעה, לבקש עזרה.
זה לא היה קל, אבל גיליתי שלא כולם פוגעים, לא כולם מתעלמים – ושיש גם מי שיודע להחזיק אותי כשאני נופלת.
💛 להחזיר את הצבע לחיים
התחלתי למצוא רגעים של שמחה קטנה.
דברים שנשכחו ממני – לשים מוזיקה שאני אוהבת, לצאת לטבע, לצייר, לרקוד.
למדתי מחדש להתרגש, גם אם זה היה רק לרגעים קטנים בהתחלה.
💛 להחליף את האמונה שאני לבד – בידיעה שאני חלק ממשהו גדול
הבנתי שהעולם הוא לא מקום עוין, ושלא כולם דוחים או נוטשים.
ככל שאפשרתי לעצמי להאמין בזה, כך נכנסו לחיי אנשים שאכן היו שם בשבילי.
החיים אחרי הניתוק – כשאני מרשה לעצמי להרגיש
אני לא יכולה להגיד שזה היה מסע קל.
להתחיל להרגיש מחדש זה כמו ללמוד ללכת אחרי שנים של קיפאון.
זה עדין, זה שביר, אבל זה אמיתי.
והיום? אני חיה.
לא רק מתקיימת, לא רק מתפקדת – אלא באמת חיה.
אני מרשה לעצמי להרגיש, לבכות, לצחוק, להתאהב, להתאכזב – כי זה מה שהופך אותי לאנושית.
וכשאני פוגשת אחרים שנמצאים במקום שבו הייתי פעם, אני יודעת – אפשר לצאת מזה.
הרגשות הם לא אויבים – הם הדרך שלנו לחזור הביתה, לעצמנו.
💛✨ המסע חזרה ללב מתחיל בהחלטה להרגיש מחדש.
