לעשות כמיטב יכולתי – האמת הרכה שמחזירה אותי הביתה
על קבלה עצמית, שחרור האשמה ובחירה מודעת שצומחת מתוך הלב
בחיי למדתי שבכל רגע עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי, גם כשהתוצאה כאבה לי או לאחרים. היום אני מגלה את הכוח שבהתאבלות על מה שלא ראיתי, ושחרור האשמה כדי לפנות מקום לבחירה מודעת, מחוברת לגוף, לרגשות ולערכים שלי.
הצעקה יוצאת מתוכי כמעט מעצמה. אני מבינה שהדבר הראשון שעליי לעשות הוא להתאבל. להתאבל על מה שלא ראיתי, על מה שלא הצלחתי, על מה שלא ידעתי, ועל מה שיצא ממני גם אם לא רציתי בכך.
אבל זה קרה. וזה לא אומר שאני אדם נוראי. באותו רגע, עשיתי את מיטב יכולתי. המילים האלה מיטב יכולתי, נושאות בתוכן עומק אינסופי. אילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי עושה זאת. פשוט. כך זה היה.
זו המנטרה שלי, והיא מלווה אותי כבר שנים: כל ימי חיי עשיתי, אני עושה, ואעשה, כמיטב יכולתי בכל רגע נתון.
פעם חשבתי שכל מה שאני עושה הוא בחירה מודעת. היום אני מבינה שחלק גדול מהמעשים שלי בעבר היו אוטומטיים. תוצאה של הרגלים, אמונות והישרדות. ההישרדות חזקה כמעט מכל, והיא שם כדי לשמור עליי בחיים, גם אם לפעמים היא מנעה ממני לפעול כפי שחלמתי.
אבל עכשיו, עכשיו יש בי אפשרות אחרת. אני יכולה לבחור באמת, מתוך חיבור לגוף, לרגשות ולערכים שלי. אני יכולה לעצור, לנשום, לשאול את עצמי: מה באמת חשוב לי? מה אני מאמינה שיכול לשרת אותי ואת היקרים לי?
הקבלה שאני מחפשת היא לא קבלה שמצדיקה את העבר, אלא קבלה שמפסיקה להתווכח עם העובדה שכך היה. האשמה היא כמו אבן כבדה בלב, היא חונקת את הנשימה ולוקחת ממני חיים שלמים.
לכן אני בוחרת להתאבל. לתת מקום לכאב, לבכות על מה שלא הצליח, להכיר במה שלא ראיתי בזמן אמת. לפעמים זה מול אדם חי, לפעמים מול קבר, ולפעמים בליבי בלבד. ההתאבלות מפנה את מקומה של האשמה ומשיבה לי את היכולת לנשום.
זהו הרגע שבו אני חוזרת הביתה, אל עצמי הבוחרת, הנוכחת, האוהבת. "שער לאהבה" 🌸
