גברת מגונדרת – מסע הלב פרק חמישי : הרגע שבו לא מצאתי את בתי 🌊
הים היה שקט באותו יום, כמעט רגוע מדי.
השמש נגעה במים ברכות, ואני ישבתי על החול, מביטה בילדים שלי משחקים.
לא הייתי טרודה בכלום – לא במחשבות, לא בתוכניות. רק נשמתי. הייתי שם.
ואז, פתאום – שקט.
לא שקט נעים. שקט חד, צורב, מוזר.
הרמתי את עיניי, הסתכלתי סביב – והיא לא שם.
הבת שלי. רק בת שלוש. נעלמה.
והלב שלי – נשמט.
רגליי התרוממו לפני שחשבתי.
רצתי. סרקתי את החוף. את המים.
צעקתי. נשמתי. רעדתי.
ואז, מתוך הערבוביה, מתוך הרעש הפנימי שצעק בי – הגיע גבר זר.
שקט. רגוע. ובידיו – היא.
היא הייתה כמעט לגמרי בתוך המים. שקטה. נעלמת.
והוא שלף אותה.
הוא לא אמר הרבה, רק חייך חיוך עדין, הניח אותה לידי – והלך.
אני רעדתי. חיבקתי אותה. בכיתי.
אותו רגע, אותו מפגש בין הפחד הגדול ביותר שלי לבין הישועה שהגיעה ממישהו זר,
היה עבורי שיעור של חיים שלמים.
שיעור על חוסן – לא כחוסר פחד, אלא כיכולת לפעול למרות הפחד.
שיעור על תקווה – הידיעה שאפילו כשנראה שהכול חשוך, עדיין יש בתוכי אור.
ושיעור על השראה – כי מתוך אותו כאב, נולד בי רצון עמוק להפוך את האימה לתנועה. לריפוי. ליצירה.
מאז, בכל פעם שאני עומדת מול סערה פנימית, אני זוכרת:
כשהמים סוערים – הקרקעית לא נראית.
אבל כשהלב שלי נרגע – אני רואה. אני פועלת. אני מוצאת.
ואני גם זוכרת לבקש עזרה.
כי כוח אמיתי – לא תמיד נמדד ביכולת לעמוד לבד,
אלא דווקא באומץ לפנות, לבקש, להיפתח.
לא תמיד קל לי לזכור את זה, אבל אותו איש שהציל את בתי לימד אותי:
גם כשאת חושבת שהכול תלוי רק בך – לפעמים, היקום שולח שליח.
