מסע נוסף אל הריפוי – השטיפה האנרגטית השנייה
התעוררתי לבוקר חדש, מלא בציפייה לקראת נסיעתי השנייה לטיפול של שטיפה אנרגטית – מסע נוסף של ריפוי הנפש והגוף.
השעה הייתה שש בבוקר, ומיד הנחתי לעצמי לשקוע במדיטציה היומית שלי. בדרך כלל איני מתחייבת למדיטציה כל בוקר, אך הפעם משהו פנימי דחף אותי לעצור, להקשיב, לנשום. הרגשתי רוגע ונעימות ממלאים אותי – סימן לכך שאני בדרך הנכונה.
לאחר שהתארגנתי בקצב נינוח, אפילו הספקתי להוציא את בובי, הכלב האהוב שלי, לסיבוב הבוקר הרגיל שלנו. כל הפעולות התנהלו בהרמוניה וברוגע, דבר שהוא אינו מובן מאליו עבורי, שכן בדרך כלל נסיעות מעלות בי לחץ רב. הפעם, הכול זרם בטבעיות.
המסע מתחיל
בשמונה בבוקר יצאתי לשדה התעופה רמון. כשהגעתי, חניתי בדיוק באותו מקום בו חניתי בפעם הקודמת – מספר 17. חיוך עלה על פניי כשהבנתי כמה האוטומט הפנימי שלי פועל, גם בלי מודעות מלאה.
הטיסה לנתב"ג עברה חלק, ומשם לקחתי מונית לכפר מעש, לקליניקה של עידית הרינג – מטפלת ברפואה אינטגרטיבית מאחדת בשיטת ד"ר נאדר בוטו. הגעתי מעט מוקדם מהמועד שנקבע, אך הרגשתי שלווה, מאפשרת לעצמי להמתין בנחת, להתמסר ללא נודע.
הטיפול – מפגש עם הנשמה
עידית קיבלה אותי באהבה ובמאור פנים, חיבוק חם שמילא אותי באנרגיה נעימה. המקום עצמו הקרין שלווה וביתיות – ספות צבעוניות, כריות רכות, תאורה עדינה וריח נעים. הכול הרגיש נכון. התחושה הייתה של קבלה מלאה, ללא ביקורת וללא שיפוטיות.
התיישבנו לשיחת עומק. דיברנו על חסמים רגשיים שעדיין דורשים ריפוי, על הסיפורים שאני מספרת לעצמי, על האמונות הישנות שאחזתי בהן. התבוננתי על עצמי בעיניים מלאות חמלה, חיבקתי את הילדה הקטנה שבי.
בשלב השני, עברנו למיטת הטיפול. בעזרת טכניקת נשימות מהירות ולחיצות ממוקדות, הגוף שלי החל להשתחרר. הכאב היה עז בתחילה, אך ככל שנשמתי לתוכו והתמסרתי, הוא הלך והתפוגג. הגוף רטט קלות, המיינד נכנס למצב של חלימה, ותוך כדי הובלתי בדמיון מודרך למסע עמוק אל תוך עצמי.
ניצבתי מול דלתות. ניגשתי לאחת מהן ופתחתי – מול עיניי הופיע אבי, זכרונו לברכה. מיד בקע מתוכי צורך לבקש סליחה על כך שלא תמיד הבנתי את כוונותיו, על כך שלפעמים ראיתי אותו בעיניים שיפוטיות. הוא הביט בי במבט אוהב, מכיל, מאשר את התהליך שאני עוברת. עיניו שידרו גאווה, ואותי הציפה תחושת שחרור עמוקה. בכי שוטף פרץ ממני – בכי של ריפוי.
המשכתי במסע, ופתאום הופיע שאול, בעלי האהוב ז"ל. שוב ביקשתי סליחה – על כך שלא תמיד הערכתי מספיק את נוכחותו בזמן אמת. שיתפתי אותו בקשיים שבמסע שלי בלעדיו, אך גם בהבנה החדשה שלי על אהבה, הערכה והכרת תודה. "תודה שאתה ממשיך ללוות אותי," לחשתי לו.
בהמשך, הגעתי לעוד דלת. לרגע, ראיתי את עצמי בילדותי, אך הדמות נעלמה במהרה. זה הרגיש כאילו עדיין יש חלק בי שמסתתר, משהו שטרם הסכמתי לפגוש. למרות זאת, המשכתי לשחרר, בכיתי את הכאב החוצה, נשמתי לתוך הפחד, אפשרתי לרגש לזרום בלי ביקורת.
תובנות מהמסע
לאחר שהתהליך הסתיים, הרגשתי קלילה, מלאת שלווה והשלמה. עלו בי שיעורים חדשים – הצורך שלי לעבוד על הערכה עצמית, לאפשר לעצמי אהבה ללא תנאי, ללמוד לסמוך על הילדה הפנימית שבי ולהעניק לה את תשומת הלב שהיא זקוקה לה.
אני לומדת לתת אמון, להיפתח, להרפות. זה מסע של חיבור מחודש, של ריפוי מתוך אהבה וקבלה. תודה על ההזדמנות, על הדרך, על המתנות שהחיים מביאים איתם. אני סומכת על עצמי, ואני בדרך הנכונה.
תודה.❤️
