🌌 פרק 1 – חוט בלתי נראה
יש משהו בתעלומות הגדולות של היקום שמעיר בי משהו עמוק.
אני יושבת בשקט, עטופה בשמיכת הבוקר הרכה, וקוראת על ניוטון. הפיזיקאי הגאוני שחשב שהצליח לפענח את סוד התנועה, להבין איך דברים נופלים, איך כוכבים נעים, איך כל הגופים מושכים זה את זה – ולא סתם, אלא בחוק מדויק, אוניברסלי.
אבל אז, במכתב אישי לאחד מעמיתיו, הוא הודה: יש כאן משהו שהוא פשוט לא מצליח להבין.
איך ייתכן ששני גופים, בשני קצוות שונים של המרחב, יכולים למשוך זה את זה בלי שיהיה ביניהם שום חוט, שום מגע, שום תווך?
הוא כתב שזה "אבסורד כה גדול, עד שאינו ראוי לאדם חושב".
ואני קוראת את המשפט הזה ונעצרת.
כי גם אני מרגישה לפעמים את האבסורד הזה. את החוט הבלתי נראה.
יש דברים שמושכים אותי בלי הסבר.
אנשים שאני מרגישה אליהם קירבה פתאומית, שדות שנמשכתי אליהם בלי להבין למה, תחומי עניין שכבשו אותי עוד לפני שידעתי לקרוא.
וכמו ניוטון, גם אני שואלת – מה פועל כאן?
האם יש בתוכנו מנגנון פנימי, כוח נעלם, שמזיז אותנו במסלול מסוים?
ומה הוא אותו כוח? אהבה? גורל? זיכרון עתיק ממקום שבו עוד ידענו הכול?
ניוטון עצמו, למרות כל חוכמתו, הודה בפשטות – אם אין מנגנון טבעי שמסביר את הכוח הזה, הוא נאלץ לייחס אותו ל"זרוע האלוהית".
וכשהוא כותב את זה, אני נזכרת כמה פעמים גם אני נאלצת להכניס את "האלוהי" למשוואות שלי.
לא כוויתור. אלא כהכרה בכך שיש ממדים שאי אפשר למדוד.
אני נזכרת באהובי, שכבר איננו כאן בגוף, ועדיין נוכח כל כך.
האם זה לא כוח משיכה בלתי נראה? העובדה שבלילה מסוים אני מרגישה שהוא "כאן", מרחף סביבי, נוגע בלי לגעת?
והרי אין לכך שום הסבר פיזיקלי.
אבל הנשמה שלי יודעת. מרגישה.
יש רגעים בהם אני מבינה שעם כל ההתקדמות של האנושות – עם כל המשוואות, הלוויינים והטלסקופים –
עדיין, בלב, אנחנו חוזרים לאותה נקודת התחלה:
משהו מושך אותנו.
ואנחנו לא בטוחות למה.
אבל אנחנו מקשיבות. הולכות אחריו. חוקרות.
ולי זה מספיק.
הידיעה שאני לא לבד במסע הזה. שגם ניוטון הגדול עצר לרגע והודה: "יש כאן משהו שאני לא מבין".
זו עבורי לא חולשה – זו ענווה.
וזו הדרך שאני בוחרת ללכת בה – עם עיניים פקוחות, לב רך, ונכונות להרגיש גם את מה שאי אפשר להסביר.
חוטים בלתי נראים.
אהבה שאין לה הגדרה.
תנועה שקטה של יקום פנימי שנע… בדיוק כמו זה שבחוץ. 💫
