אני כותבת את חיי מחדש – מחשבה אחר מחשבה
בהשראת ההמשך העמוק והמלא תובנות של השיעור בפרק "מחשבה ואופי", הנה סיפור נוסף – המשך למסע הלמידה שלי, סיפור שנכתב בסגנון אישי, רגשי ומתעורר, בדיוק כפי שהבטחתי לעצמי:
פעם הייתי מרצה. מרצה בלי לדעת. בלי להבין שבכל "כן" שנאמר ממני החוצה – היה "לא" קטן שנאמר לעצמי. עשיתי מה שציפו, כדי שיאהבו. כדי שלא יכעסו. כדי שיחשבו שאני בסדר.
ולא ידעתי אז, כמה זה עולה לי. לא בכסף – אלא בנשמה.
והיום אני לומדת.
בגיל שבו רוב האנשים שואלים מתי אפשר כבר לנוח – אני בוחרת להעמיק. להתבונן. להבין מה מניע אותי. לשנות הרגלים. לחשוף את עצמי – לא לעולם, אלא לעצמי.
לגלות בתוכי את השורשים העמוקים של כל מה שאני.
כי אני מתחילה לראות בבירור:
לא נסיבות החיים שלי יצרו אותי – אלא אני יצרתי אותן.
וכל מה שסובב אותי – הוא תוצאה של זרעים קטנים שנזרעו בי פעם.
מחשבות.
בשיעור האחרון דיברנו על זה כל כך יפה – שהאדם הוא גם הזרע, גם האדמה וגם הגנן.
ואם כך – הרי בידיי האפשרות להפרות, להשקות, ולעקור.
לעקור את מה שלא משרת אותי עוד,
ולהשקות באהבה את מה שמתחיל לנבוט בי מחדש.
זה מסע.
מסע של התבוננות פנימית.
אני לומדת לבחור – מחשבה אחר מחשבה.
לשאול – האם אני פועלת מתוך פחד או מתוך אהבה?
האם מה שאני אומרת עכשיו – הוא הדהוד של הרגל ישן או בחירה מודעת וחדשה?
אני שמה לב לרצון שלי – ומזהה מתי הוא מתחלף בריצוי.
כמה פעמים אמרתי כן – כשכל כולי צעקה "לא"?
כמה פעמים הלכתי בשביל של מישהו אחר – רק כדי לא לאכזב?
והיום – אני בוחרת להתחיל לומר לי "כן".
למדתי שאין קיצורי דרך.
אין קסם שמשנה הכל בין לילה.
יש שקדנות.
יש החזרתיות.
יש אומץ לצלול פנימה.
יש רצון – שעם הזמן הופך לאמונה.
ורק אז – נוצרת המציאות.
אליהו דיבר על הפחד.
כמה פעמים ויתרתי כי פחדתי?
כמה רעיונות לא יצאו לאור – רק כי דמיינתי את הכישלון?
אבל הפחד, כך גיליתי – הוא לא האויב שלי.
הוא דחף.
הוא הלהבה הקטנה שיכולה להצית בי את התשוקה, אם רק אסכים להרגיש אותה באמת.
אני שואלת את עצמי כל בוקר מחדש –
מה אני באמת רוצה?
מה אני בוחרת לחשוב היום?
האם זו מחשבה שתצמיח פרי מתוק – או קוץ שידקור אותי בהמשך?
ובכל רגע – יש לי הזדמנות לחולל שינוי.
להחליף מחשבה.
להצמיח תגובה אחרת.
להיות אדון חדש לממלכת חיי.
המסע הזה דורש ממני המון.
אבל הוא נותן לי הרבה יותר.
הוא נותן לי את עצמי.
והיום, בניגוד לפעם – אני לא רק שורדת את החיים שלי.
אני כותבת אותם מחדש.
בחריצות. בהתמדה. באהבה.
כמו יהלום שמחכה להתגלות – מתחת לשכבות של זמן, פחד, והרגלים ישנים.
אני יודעת – אני עוד אגיע לשם.
לא כי מישהו מבטיח לי – אלא כי אני מבטיחה לעצמי.
