🌌 פרק 4 – חומר אפל, כאב אפור
הם גילו שהיקום מתנהג כאילו יש בו הרבה יותר ממה שרואים.
כוכבים נעים מהר מדי. גלקסיות מתנהגות כאילו משקולת כבדה, בלתי נראית, שוכנת בתוכן.
הם קראו לזה: חומר אפל.
לא כי הוא רע. אלא כי הוא פשוט לא נגלה לעין.
אבל הוא שם. משפיע. מכריע. נוכח – גם אם שותק.
אני קוראת על זה ופתאום מרגישה שזה לא סיפור של כוכבים.
זה הסיפור שלי.
של כל המקומות בי שאף אחד לא רואה – וגם אני לא תמיד מעזה להביט בהם.
הכאב שלא נאמר. הפחד שלא נשאל. הבושה ששמרתי רק לעצמי.
כל אלה – הם כמו חומר אפל.
הם לא נמצאים בתמונה, אבל הם משנים את כל התמונה.
כמה פעמים ניסיתי להבין את עצמי דרך מה ש"אני יודעת"?
דרך ההצלחות שלי, החיוכים, הבחירות החכמות, הדרך שבחרתי ללכת בה…
אבל אז משהו בתנועה הפנימית לא הסתדר.
היה שם פער. משהו זז אחרת.
כאילו משהו כבד מושך אותי – אבל אני לא מצליחה לראות מה.
וכמו אותם מדענים שמדדו את המהירות של גלקסיות ולא הצליחו להסביר –
גם אני לפעמים לא מצליחה להסביר את עצמי.
למה אני מתרחקת דווקא כשאני הכי זקוקה לקרבה?
למה אני שותקת דווקא כשכואב לי?
למה אני שוקעת, בלי סיבה נראית לעין?
ועכשיו, כשאני קוראת על החומר האפל –
אני מרגישה חמלה.
לא רק כלפיהם, החוקרים, שמנסים לפענח את סודות היקום,
אלא כלפיי.
כלפי הילדה שבי.
כלפי האישה שעדיין נושאת בתוכה כאב שלא קיבל שם.
כי אולי לא הכול חייב להירפא כדי להשתחרר.
אולי מספיק להכיר בנוכחות.
להגיד: "אני רואה אותך. גם כשאת סמויה. גם כשאת אפורה."
היקום מלמד אותי שיש מסה שלא נראית, אבל יש לה כוח.
גם בי יש כזו.
וזה לא עושה אותי פחות מוארת – זה עושה אותי יותר אנושית.
יותר שלמה.
אני בוחרת לא לפחד מהחומר האפל שבי.
לא מהעצב, לא מהשקט, לא מהבדידות שהייתה.
אני לא ממהרת להאיר הכול באור חזק.
לפעמים האפלה עדינה.
לפעמים היא הדרך לזכור שאני חיה.
שהלב שלי פועם גם במקומות החשוכים.
והחומר האפל הזה?
הוא שומר עליי.
הוא יוצר מסלול.
והוא, אולי, בדיוק כמו ביקום – הסוד של איך אני ממשיכה לנוע.
