פרק 6 – לבחור מתוך הלב השקט

פרק 6 – לבחור מתוך הלב השקט

יש בי ילדה כזו, שרוצה הכול עכשיו.
עוד ביס מהמתוק. עוד דקה מול המסך. עוד מילה שתוכיח שצדקתי.
היא לא רעה, הילדה הזו. היא פשוט – חיה. פועמת. מרגישה.
והיא רוצה להרגיש טוב. עכשיו.
אבל יש בי גם קול אחר. שקט יותר. עמוק יותר.
זה שיודע לעצור. להשהות. להתבונן.
זה הקול של האיפוק. של הבחירה. של מה שאני קוראת לו – הלב השקט.

קאנט אומר: "עלינו לדאוג שהרצונות והנטיות שלנו לא יהפכו לתשוקות, על ידי כך שנלמד לפעול גם בלעדיהם."
ובכל פעם שאני קוראת את זה – אני נזכרת כמה זה לא קל, אבל כמה זה חשוב.

כי הרצון עצמו הוא לא הבעיה. הרצון הוא חיים.
הבעיה מתחילה כשאנחנו נהיים שבויים בו.
כשאנחנו מאבדים את היכולת לומר – "לא עכשיו".
וכשזה קורה – גם הילד וגם המבוגר שבי נשארים חסרי שקט, תלויים בתוצאה חיצונית, מונעים מדחף ולא מחיבור.

אני זוכרת סצנה יומיומית עם בתי.
אנחנו בחנות, והיא בוחרת צעצוע, ואז עוד אחד, ואז עוד.
וכל בחירה כזו מלאה בהתלהבות – אבל גם בציפייה.
כשאני אומרת "רק אחד", אני רואה את הסערה.
היא מתכווצת, מתנגדת, מנסה לשכנע.
וכל הגוף הקטן שלה זועק: "אבל אני רוצה!"

פעם הייתי נבהלת מהמקום הזה.
רציתי לרַצות, להחזיר לה את החיוך, להימנע מהכעס.
אבל היום – אני נושמת לתוך זה.
אני יודעת שזה שיעור. לא רק לה – גם לי.
אז אני כורעת לגובה העיניים ואומרת לה:
"אני מבינה שאת מאוד רוצה. באמת. וזה קשה לבחור.
אבל דווקא הבחירה הזאת, אפילו כשהיא מאכזבת – היא זו שעוזרת ללב שלך לגדול."

היא מביטה בי רגע. נאנחת.
ובוחרת.
היא לא שמחה מיד, אבל אני מרגישה – בתוכה משהו מתיישב.
היא פוגשת את עצמה במקום חדש.
ולפעמים, כמה דקות אחר כך, היא אפילו אומרת: "אמא, אני שמחה שבחרתי בזה."

השליטה העצמית – היא לא כוח נגד הרצון.
היא כוח בעד הרווחה הפנימית.
היא אומרת לרצון – אני רואה אותך, אבל אני לא נשלטת על ידך.
אני בוחרת בך – או לא בך – מתוך הקשבה.

ואני לומדת את זה כל הזמן.
כשאני רוצה להגיב בכעס – ונושמת רגע לפני.
כשאני משתוקקת למשהו שידעתי שעדיף לי לא עכשיו.
כשאני אומרת לעצמי "אפשר גם בלי" – ולא מתוך ויתור, אלא מתוך חירות.

כי זה העניין: איפוק אמיתי לא בא מהכחשה.
הוא בא מהחיבור למה שבאמת חשוב לי.
מהידיעה שאני לא צריכה למלא כל תשוקה כדי להרגיש שלמה.
שאני שלמה – בדיוק כשאני מצליחה לעצור ולהקשיב.