🌱לגדול יחד: הורות בעולם חדש

🌱 לגדול יחד: הורות בעולם חדש

בין פחד לאמון, בין דאגה לחופש – מהי הורות בעולם משתנה? בפוסט אישי, כן ונוגע, שירלי משתפת את מסעה כהורה שבוחרת לגדול לצד ילדיה, ולא לעצב אותם לפי תבנית ישנה. סיפור על הקשבה, גבולות פנימיים ואהבה שמובילה בית של יחד.

אני לא מגדלת את הילדים שלי. אני גדלה איתם.

המשפט הזה לא תמיד היה מובן מאליו עבורי. הוא לא נלמד בבית הספר, ולא הופיע בספרי ההדרכה להורים. הוא עלה מתוך הדרך, מתוך הרגעים הקטנים והמטלטלים שבהם הילד שלי הביט בי — לא כדי שאנחה אותו, אלא כדי שפשוט אהיה אתו.

ברגעים האלה אני מבינה שאני לא אמורה להוביל. אני לא אמורה לעצב או להכתיב. אני מוזמנת לפגוש.

לגדול עם הילדים שלי פירושו להיות ענווה. להניח לרגע שאני יודעת, להניח לצורך לעצב מציאות שמתאימה למה שנראה לי נכון — ולפגוש את מה שבאמת קורה. לא רק איתם, אלא איתי.

הבן שלי בן 23. ולמרות השנים שעברו והעצמאות שלו, אנחנו ממשיכים לפגוש את עצמנו בתוך שיחות חוזרות ונשנות — לפעמים אפילו מתישות — על בחירות, על דרכים שונות לראות את העולם, על מה זה להיות נאמן לעצמך.

יש רגעים שבהם אני מרגישה את הפער בינינו נמתח, כאילו אין דרך לגשר. ואז אני נזכרת: זו לא מלחמה. זה תרגול. תרגול של לב פתוח גם כשכואב. תרגול של הקשבה גם כשאני לא מסכימה. תרגול של אמון – לא בצדקת הדרך שלו או שלי, אלא בקשר שבינינו.

וכשאני שואלת את עצמי שוב – האם אני סומכת עליו? האם אני סומכת עליי? – אני נזכרת שכן. גם כשקשה. גם כשלא ברור. גם כשאני עייפה.

האהבה היא המפתח. לא אהבה שיש בה "אבל", לא אהבה שמותנית בהתנהגות או בהישגים. אלא אהבה פשוטה. אהבה שמתרגשת מהמבט, מהנשימה, מהשקט. אהבה שמזכירה לי – כל פעם מחדש – שהילדים שלי לא צריכים אותי מושלמת. הם צריכים אותי נוכחת.

ובתוך כל זה, אני גם לא שוכחת את עצמי. אני שמה לב לגבולות הפנימיים שלי. אני בונה יחד איתם בית שבו גם אני וגם הם מרגישים שיש לנו מקום. לא כל דבר פתוח לדיון. יש את הרשימה האדומה שלי, יש את הירוקה שלהם, ויש גם אזור משותף שבו נוכל להיפגש וליצור יחד.

וכשאנחנו נפגשים שם — נולדת בינינו תודעה חדשה.

תודעה שלא מנסה לשמר את הישן, אלא מוכנה לשאול שאלות חדשות. מה באמת חשוב לי? איך אני רוצה לחיות עם הילדים שלי? איזו איכות של קשר אני רוצה לטפח בבית שלי?

אולי אין תשובה אחת. אולי יש רק דרך.

דרך שבה כל בוקר אני פוגשת את עצמי במראה ואומרת: "וואו. איזה מזל יש לילד הזה שיש לו אותי, בדיוק כמו שאני."