🌸כשהלב שלי מבקש חיבור – ואני לא שמה לב שאני דווקא מתרחקת

🌸כשהלב שלי מבקש חיבור – ואני לא שמה לב שאני דווקא מתרחקת

על הרגעים שבהם הכי רציתי קרבה — אבל מהפה שלי יצאו האשמות, ואיך למדתי לדבר מתוך הלב במקום מתוך הכאב

אני מגלה שוב ושוב שהדבר שמרחיק אותי הכי הרבה מהאנשים שאני הכי רוצה להיות קרובה אליהם… הוא בדיוק זה שאני עושה כשאני הכי זקוקה לקרבה.

במקום לבקש חיבוק, אני שואלת בקור: "למה לא חיכית לי?"
במקום לשתף שפחדתי, אני אומרת בציניות: "ברור, את אף פעם לא באמת מקשיבה."
ובמקום לומר בעדינות שנפגעתי, אני נשמעת כמו מורה נוזפת.

וזה קורה לי דווקא ברגעים שבהם הלב שלי הכי מבקש שיראו אותי, יחזיקו אותי, יקשיבו לי באמת.
למה? כי ככה למדתי. מהבית. מהחברה. מהעולם.

למדתי לדבר בשפה של האשמות וביקורת. שפה שממקדת את הזרקור על מה שלא בסדר אצל האחר, במקום לשתף בפשטות מה קורה אצלי בפנים.

כשמשהו מכאיב לי — כשנפגעתי, נעלבתי, נבהלתי, הרגשתי לא בטוחה — האוטומט שלי רוצה לתקוף. לשאול "למה עשית את זה?", "אתה לא רואה מה זה עושה לי?", "די כבר!", "תשתנה!".
לפעמים זה אפילו נשמע נחמד — אבל בפנים, הלב שלי סוער, והכאב מתרגם את עצמו למילים עטופות בעוקצנות.

אני רק רוצה שיבינו אותי. שיקשיבו לי. שיכילו אותי.
אבל הצד השני שומע רק מתקפה.
ובתגובה — הוא מתגונן, תוקף או פשוט נעלם.

ואז מגיע הרגע הקסום — הרגע שבו אני עוצרת.
נושמת.
ובוחרת לצאת מהמעגל של "מי צודק", "מי אשם", "מה לא בסדר".
במקום לדבר עליו, אני מדברת עליי.
אני משתפת: מה אני מרגישה, מה אני צריכה, מה אני מבקשת.

אני אומרת: "נבהלתי עכשיו, זה הכניס אותי לחוסר ביטחון.
אני ממש צריכה להרגיש שאת פה איתי.
אפשר רגע חיבוק?"

זה פותח את הלב. מחבר. מרגיע.
זה לא תמיד פשוט. לפעמים זה מפחיד. לחשוף. להרגיש פגיעה.
אבל זו הדרך הכי ישירה ואמיתית לחזור הביתה.
אל חיבור.
אל קרבה.
אל אהבה.

נכתב על זוגיות, אבל רלוונטי לכל קשר קרוב שמבקשים לטפח בו ביטחון, קירבה והבנה.