אהבה שבוחרת להישאר – ט"ו באב ופרשת ואתחנן
כשאהבה לא נמדדת בקבלה, אלא בנכונות להישאר גם כשהדלת סגורה.
ט"ו באב ופרשת "ואתחנן" נפגשים כדי להזכיר לי שהאהבה האמיתית היא בחירה יומיומית – גם כשהדרך קשה וגם כשהבקשה לא נענית. אהבה שמביטה פנימה, משילה פחדים, ויוצאת בלבן אל הכרם של הנשמה.
ט"ו באב שמח לכל האוהבים – וגם לאלה שבדרך לאהבה.
בפרשת ואתחנן, משה רבנו עומד מול ה', ומבקש בתחינה עמוקה – לא עסקה, לא תנאי, אלא תפילה נקייה ואמיתית. בקבלה נאמר, שהתפילה הזו נבעה ממקום שבו הנשמה מתבטלת לגמרי מול האור, ומתוך הביטול הזה נולדת האהבה הטהורה.
אבל כאן מסתתר סוד עמוק: תפילתו של משה לא נענתה. לא מפני שה' לא שמע, אלא כי לפעמים האהבה הגדולה מתבטאת דווקא ב"לא". גם כשהדלת נותרת סגורה – הקשר לא נפגע, אלא מעמיק.
בט"ו באב, כשבנות ירושלים לבושות לבן ויוצאות לחולל בכרמים, מדובר בהרבה יותר משידוכים. זה רגע שבו הנשמה יוצאת מההסתרה, מגלה את יופייה הפנימי, ומזכירה לי – אהבה אמיתית לא מפחדת להתחייב. היא לא אובססיה ולא רומנטיקה חלולה, אלא רצון להישאר קרוב, גם כשהמסלול קשה, גם כשהתשובה לא כמו שדמיינתי.
הקבלה מלמדת שאהבה בלי יראה – מתפזרת, ויראה בלי אהבה – מתייבשת. האיזון נמצא ב"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – אהבה שמכילה את כל הרגשות ומכוונת אותם אל המקור.
היום, כמו אז, אהבה היא בחירה. לא "קרה לי" – אלא "בחרתי". לבחור בכל יום בבן/בת הזוג, בעצמי, ובקשר שלי עם הבורא. לפשוט את בגדי הכעס והפחד, ללבוש לבן, ולצאת אל הכרם – הכרם של הנשמה. שם, תמיד, מחכה החיבור האמיתי.
