אהבה שנכתבה בגורל – לזכרו של שאול היקר 💖
את שאול, בעלי זכרונו לברכה, הכרתי בשנת 1991, במלון לגונה באילת. הייתי אז בת עשרים, צעירה מלאת חלומות, והתקבלתי לעבודה כמלצרית/ברמנית/קופאית ברשת ישרוטל. חיפשתי עבודה עם מגורים, תכננתי לחסוך כסף במשך שנה ולצאת למסע בדרום אמריקה.
מאחר שלא גויסתי לצבא, בשל שילוב של בעיות רפואיות וחוסר בהשלמת לימודים תיכוניים, נאלצתי להגדיר מחדש את מסלול חיי. למרות תחושת האכזבה והבושה שחוויתי באותה תקופה, החלטתי להפוך את המכשול להזדמנות ולבנות לעצמי דרך חדשה.
המגורים שסופקו לנו, "האיקסים", היו פשוטים אך מוכרים לי מילדותי בקיבוץ. חדר קטן אך חמים, שבו סידרתי לעצמי פינה אישית – פינת ישיבה עם שטיח וכריות, מדף קטן לפינת קפה, מערכת סטריאו ומראה שהשלימו את התחושה הביתית. הרגשתי מוכנה לחוויה החדשה – עבודה, מגורים וחברים חדשים.
בין החברים שהכרתי, היה גם שאול. באותו שלב, לא העליתי בדעתי שהוא יהפוך לאהבת חיי. שאול היה נשמה טהורה, עבד איתי במלון כאחראי על עובדי ניקיון המטבח ובמקביל היה גם טבח. הוא היה רווק בן 33, שעלה ארצה מוונצואלה בשנת 1986. גדל באי קורסאו ושלט בחמש שפות. תמיד מצחיק, תמיד עם חיוך גדול, מלא חום ואור.
השנה שעבדתי במלון הייתה אחת המשמעותיות בחיי. הרגשתי שהגעתי לבית, במסגרת שחיבקה אותי כמו קיבוץ קטן. שאול ואני היינו חברים טובים. למרות פער הגילאים בינינו – 13 שנים, ולמרות שראיתי בו יותר כאח גדול מאשר כבן זוג פוטנציאלי, הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא כיבד את הגבולות שלי, תמך בי ללא תנאי, ושמח בכל הצלחה שלי.
הקשר שהתפתח בלי שהתכוונתי
בילינו יחד, רקדנו עד השעות הקטנות של הלילה, צחקנו, חלקנו רגעים קטנים של אושר. במקביל, עבדתי גם כמלצרית בחוף הזהב, מתוך שאיפה לחסוך יותר. שאול המשיך להיות נוכח בחיי, דואג לי, עוזר לי בכל מה שצריך ללא ציפייה לתמורה – פשוט מתוך אהבה.
הביקור של אבא והמשפט הבלתי נשכח
יום אחד, אבא שלי הגיע לבקר אותי במגורים. שאול היה במקרה בחדרי, וכשאבא ראה אותו, הוא קרא לי הצידה ושאל: "שירלי, מי זה האדון שיושב אצלך בחדר? ומה הוא עושה אצלך?" עניתי לו בביטחון, "אבא, זה רק שאול, ידיד טוב שלי. אני לא מתחתנת אתו!"
לימים, המשפט הזה הפך לבדיחה משפחתית, ובכל חג, היינו נזכרים ומתגלגלים מצחוק.
הפרידה ששינתה הכול
כשיצאתי לדרום אמריקה, שאול ליווה אותי לנתב"ג. רק בפרידה הבנתי כמה הוא חשוב לי. שנינו דמענו, ואני יצאתי לדרכי עם הבטחה לשלוח גלויות ולשמור על קשר. אז לא היו פלאפונים, והמכתבים שהחלפנו הפכו לאוצרות יקרי ערך. רק כשהייתי רחוקה, הבנתי בליבי שזה יותר מידידות – זו אהבה.
שיבה הביתה – ושיבה ללב
כשחזרתי לארץ, יצרתי קשר עם שאול. הוא חי עם שותפה, אך מיד דאג שאצטרף אליהם. תוך זמן קצר, היחסים בינינו צמחו לאהבה עמוקה. לא חלף זמן רב, ונכנסתי להריון.
שאול היה בן 36 וחשב שלעולם לא יהיו לו ילדים. אני הייתי בת 23, ופתאום קיבלתי משמעות חדשה לחיים. הודענו להורים שאנחנו מתחתנים – ובנוסף, שאני כבר בחודש חמישי. ההורים היו בהלם, אך עד מהרה זרמו איתנו וסייעו לנו לארגן חתונה צנועה ומרגשת.
חיים מלאי אהבה – והפרידה הכואבת
חיינו יחד 26 שנים, עד ששאול הלך לעולמו בשנת 2021. נולדו לנו ארבעה ילדים נפלאים, והיום יש לנו גם נכדים שממלאים את ליבי באהבה.
שאול היה העוגן שלי, הבסיס שלי. אני הייתי הדמות הדומיננטית בקשר, אבל הוא – בשלווה שלו, בהכלה האינסופית, באהבה האמיתית – היה זה שאיזן אותי, הכיר אותי לעומק, וידע מה עובר עליי רק ממבט.
אני מודה על הזכות להכיר אותך, שאול. גם היום, אני יודעת שאתה ממשיך ללוות אותי בדרך – דרך ילדינו ונכדינו. בכל ביקור שלהם, בכל תמונה שאני מקבלת, אני נמסה מאהבה כמו שנמסתי מולך כל השנים.
שאול שלי, תנצב"ה. לעולם לא תשכח.
זוכרת, מעריכה, אוהבת ומכבדת.
היום אני מבינה כמה אהבה הייתה לנו. תודה על הכול. 💖
