״אני לא בורחת אחורה – אני חוזרת כדי לשחרר״
פעמים רבות שאלתי את עצמי – האם יש טעם להתעסק בעבר? או שעדיף כבר להסתכל קדימה ולפעול?
נכנסתי לעולם הנפש דרך שערי ההתפתחות האישית והמסורות הרוחניות.
שם שמעתי לא אחת קולות שמסתייגים מהתעסקות בטראומות, רגשות כלואים, פצעי ילדות.
אמרו לי שזה רק מקבע את הקורבנות,
שזה מעודד להישאר תקועה בסיפור,
שאין טעם לנתח את היחסים עם ההורים – עדיף להציב מטרות, לדמיין עתיד,
ולצאת לדרך בנחישות.
אם יש בי פחד – אז לא לחפור בלמה,
פשוט לכתוב פוסט חשוף בפייס בוק.
לגשת לאדם זר ברחוב.
להרחיב את אזור הנוחות.
וכך, כך הם אמרו, הפחד יתמוסס.
אם אני מרגישה כבויה או לחוצה,
אז לא לחפש רגש מודחק,
אלא להתחיל להודות בכל בוקר,
לזוז, לנשום, להוריד את הסוכר.
כי נפש בריאה בגוף בריא.
והאמת? הרבה פעמים זה באמת עובד.
יש חכמה גדולה בשגרה, בתנועה, בכוונה.
אבל לפעמים – זה פשוט לא מספיק.
אני מציבה מטרות.
אני כותבת חזון.
אני עושה צעדים.
ועדיין – משהו בי מהסס.
אני מתרגלת מדיטציה,
נושמת, משתדלת להיות טובה לעצמי ולאחרים,
אבל בפנים – יש ריק. או מועקה שקטה.
למדתי שכשזה קורה,
זה לא כי אני לא מתאמצת מספיק,
ולא כי לא רציתי חזק מספיק.
זה כי יש חלקים בתוכי שעדיין מחכים שאראה אותם.
רגשות שלא נעלמים רק דרך עשייה חיצונית.
זיכרונות שנטמנו בגוף וזקוקים ליד אוהבת, שתיגע.
לא כדי להתבוסס בכאב,
לא כדי להאשים את אמא או את אבא,
ולא כדי להיתקע בלופים של "למה אני כזאת".
אלא כדי לשחרר את מה שכובל אותי –
גם כשאני עושה את כל מה שכתוב בספרים.
היום אני מבינה שאין כאן בחירה של או-או.
זה לא או שינוי קוגניטיבי-התנהגותי או ריפוי רגשי.
לא רק לדמיין עתיד או רק לנבור בעבר.
אני לוקחת את הטוב מכל העולמות.
יש מקום גם להתפתחות אישית קלאסית,
וגם לפסיכולוגיה עמוקה.
יש רגעים שבהם אני מתרגלת הודיה,
ורגעים שבהם אני יושבת מול כאב ישן ונושמת לתוכו.
דמייני מחשב עם יכולות אדירות – מהיר, מחובר לרשת, יודע הכל.
אבל אם תקוע בו וירוס קטן – כל הכוח הזה לא זמין.
הוא נתקע, קופא, קופץ למסך כחול.
ואז, גם אם יש לו גישה לכל הידע שבעולם – הוא לא מצליח לפעול.
המערכת הפנימית שלנו דומה.
הפוטנציאל קיים.
המשאבים כבר בתוכנו.
אבל אם יש חסימה פנימית – שום טכניקה לא תעזור באמת.
כשאני מנקה מתוכי את "הווירוסים" הרגשיים,
כשאני רואה את המקומות שבי שלא קיבלו מקום,
הכול נעשה נגיש.
יותר קל לי ליישם את מה שלמדתי,
להניע שינויים, להיות בנוכחות, לבחור אחרת.
וזה לא משנה אם כרגע אני מתמקדת בזוגיות,
בכסף, בקריירה, בבריאות, ביצירתיות או בריפוי עצמי –
כשאני משחררת את המחסום מבפנים,
השאר פשוט מתחיל לזרום.
אנחנו לא חסרות ידע.
אנחנו לא צריכות עוד ועוד קורסים או טכניקות.
מה שחוסם אותנו הוא לעיתים קרובות משהו עמוק יותר, ישן יותר.
ולפעמים, כדי להמריא באמת – אני חוזרת פנימה,
נוגעת בעדינות בעבר, לא כדי להיתקע בו –
אלא כדי להשיב לעצמי את מי שהשארתי שם.
