כשאני לומדת להקשיב לרצון העמוק שבי, אני מגלה את האמת שלי – ואת הדרך שנועדה לי.
השיעור הזה מתוך "הכל אפשרי" מוביל אותי להתבוננות מחודשת על שינוי, רצון ואחריות. אני לא מחכה יותר שמישהו אחר יגיד לי מי אני – אני בוחרת לחיות מתוך הקשבה פנימית, מתוך משמעות. כי התכלית היא לא היעד – היא הדרך עצמה.
אני משתנה כל הזמן. לא מתוך בלבול, אלא מתוך תנועה חיה ונושמת. כמו נהר שזורם – כך גם אני. מבינה שהשינוי הוא הדבר הקבוע היחיד. והרצונות שלי? הם מתעדכנים איתי. לפעמים משתנים לגמרי, ולפעמים פשוט מתחדדים. עם כל נשימה, אני מתקרבת עוד קצת לאמת הפנימית שלי – למה שבאמת אני רוצה.
בהתחלה, פעלתי מתוך מה ש"צריך", מתוך מה שמצופה ממני. לא עצרתי לשאול – מה אני באמת רוצה? פשוט המשכתי בתלם, להיות הילדה הטובה, לרצות, להוכיח. ואז התעורר בי משהו. הבנתי שאני לא חיה את הרצון שלי, אלא את הרצון של אחרים – ביודעין. ידעתי, ובכל זאת המשכתי, כי רציתי להיות אהובה, רציתי שיקבלו אותי, שיאמרו שאני בסדר. הריצוי ניהל אותי.
אבל עם הזמן, התעורר בי קול אחר. קול שביקש לבחור. לא עוד לפעול מתוך פחד, אלא מתוך חיבור. לא עוד לצמצם את הרצון שלי, אלא להקשיב לו, ללמוד אותו, ולתת לו מקום.
התחלתי לחקור. מהו הרצון הזה? ואיך הוא פוגש את רצון הבורא? גיליתי שיש רצון אישי, יש רצון אגואיסטי, ויש גם רצון שמחובר לרובד גבוה יותר – לרצון של הנשמה, למהות העמוקה של השליחות שלי בעולם. לפעמים זה מתבטא דרך שירות, נתינה, יצירה או התמסרות. לפעמים זה דורש ממני לעצור, להעמיק, לשאול מחדש.
כי התכלית היא הדרך – והדרך היא התכלית.
זה אולי נשמע כמו משחק מילים, אבל עבורי זו אמת חיה. אני לא מחכה להגיע לאיזו פסגה מרוחקת. החיים קורים עכשיו, ברגעים הקטנים של היומיום. דווקא באתגרים, בעליות, בירידות, במעידות, אני לומדת. בכל פעם שאני פוגשת קושי, אני שואלת: מה הכלי שאני בונה כאן? איזה רצון נבנה בתוכי? האם אני צומחת או מצטמצמת?
לפעמים אני מרגישה שהכלים שלי נשברים – בדיוק כמו שלימדו אותי בקבלה, כשיש רצון גדול אבל הכלי עוד לא בשל. ואז כואב. אבל גם אז – יש צמיחה. אני אוספת עוד כלים, עוד הבנות, עוד חמלה לעצמי. ואני ממשיכה.
אני בוחרת להאמין שדברים יכולים לקרות בקלות, באהבה, בשמחה. אני לא מאמינה שסבל הוא תנאי להתפתחות. ובכל זאת – אני לא עוצמת עיניים בפני המציאות. אני יודעת שלפעמים יהיה קשה. אבל אני כאן, בשביל ללכת את הדרך.
וזה דורש אחריות. כן, לא להאשים את העולם, את ההורים, את בן הזוג, את המזל. להבין – יש בי חלק, יש לי חלק. וזה לא אומר להלקות את עצמי, אלא פשוט להסכים להסתכל פנימה. לראות מה בי מבקש שינוי. איפה יש מקום לתיקון.
אני לא מושלמת. ואף פעם לא אהיה. אבל כל עוד אני בוחרת להיות בגרסה הכי טובה של עצמי – זה מספיק. גם כשאני טועה. במיוחד כשאני טועה. כי שם אני לומדת.
והכי חשוב – לא לחכות. לא לחכות לרגע שבו "יהיה לי זמן", או "כשאגמור עם זה", או "כשזה יסתדר". לא. הבחירה לחיות מתוך שליחות, מתוך רצון פנימי עמוק, מתוך שירות ואהבה – מתחילה עכשיו. עם הכלים שיש לי ברגע זה.
כל מחשבה, כל מילה, כל פעולה – היא זרע שאני זורעת בגינת התודעה שלי. ומה שאזרע – יצמח.
אז אני עוצרת, נושמת, וחוזרת לכאן.
