💃 גברת מגונדרת והמרוץ אחרי השדה המושלם
מה הקשר בין גברת מגונדרת לחוואי רודף אדמה מהסיפור של טולסטוי?
בבוקר אחד, בין קפה לפוסטים של "החיים המושלמים", אני מגלה עד כמה אני בעצמי רצה – לא אחרי שדות, אלא אחרי הכרה, הספקים ודימויים.
אבל מה אם במקום לרוץ – פשוט אעצור?
ומה אם האדמה שנשמתי באמת צריכה… היא שקט, תודה, והגינה שלי בדיוק כמו שהיא?
זה התחיל בבוקר אחד שבו ישבתי בבית קפה שכונתי עם קפה אמריקנו ביד אחת, וסמארטפון ביד השנייה, גוללת בין פוסטים של נשים מצליחות: אחת קנתה בית בכרמים, אחרת בדיוק חזרה מהודו עם תואר ביוגה טיפולית, והשלישית? היא כבר עם ספר שני ביד, ועוד עם הוצאה מכובדת.
ואני? אני בדיוק ניסיתי להבין איך להספיק לקנות חלב, לכתוב פוסט ולזכור לנשום באותו יום.
ואז זה קרה – קפץ לי מאמר:
"כמה אדמה באמת צריכה נשמתי?"
המילים הראשונות כבר תפסו לי את הסרעפת – טולסטוי, אדמה, מרדף, ואישה אחת (כלומר אני), שפתאום עוצרת לחשוב.
הסיפור של טולסטוי, אתם יודעים, הוא בכלל על גבר – פאהום, חוואי פשוט עם חלום פשוט: עוד קצת אדמה. עוד חלקה, עוד פינה, עד שהוא קורס לתוך ששת הפיט האחרונים שהוא באמת "צריך".
ואני, מה לי ולאדמה?
אני לא חורשת שדות ולא סוחבת מחרשה – אני רק חורשת על עצמי.
אבל פתאום נפל לי האסימון – האדמה שלי היא הזמן שלי. האנרגיה שלי. ההישגים שאני מנסה לגרוף בקוצר נשימה, עם עקבים לוחצים ואיפור מדויק, כאילו אם רק אעשה עוד קצת – יפתחו לי שערי השמיים, והעולם ימחא לי כפיים.
אז עצרתי.
והשאלה נשארה תלויה באוויר כמו ענן סקרן:
כמה אני באמת צריכה כדי להיות שלֵווה?
באותו רגע לא עניתי.
פשוט הקשבתי לשקט.
הקשבתי ללב שלי שפועם, לא כי אני ממהרת, אלא כי אני חיה.
מאז, אני לומדת – לאט אבל בטוח – להפסיק להשוות.
לכבות את הלחישות של הקנאה.
להוריד את העיניים מהשדות של "האחרות", ולחזור לגינה שלי.
גינה של נשמה, של רגעים פשוטים, של הודיה על מה שכבר צומח בי.
כי מסתבר, שגם גברת מגונדרת צריכה רק פינה אחת של שקט בלב, כדי לפרוח.
והשלווה הזו? היא הקרקע הכי פורייה שיש לי.
לא נעליים חדשות, לא מספר הלייקים, לא רשימת ההישגים –
אלא הידיעה הפשוטה:
אני כאן. אני נושמת. ואני מספיקה בדיוק כמו שאני.
