יש זיכרונות שהגוף שומר גם כשהמילים עוד לא מוכנות לצאת.
במשך שנים חשבתי שאני כבר רחוקה משם. שהזמן עבר, שהחיים המשיכו, שהילדה שהייתי נשארה מאחור. אבל הגוף, בדרכו השקטה והחכמה, ידע אחרת. הוא נשא בתוכו תחנות שלא קיבלו מקום. רגעים שלא דיברתי עליהם. כאבים שלא ידעתי לקרוא להם בשם.
במסע הכתיבה שלי, תחת הקטגוריה “יומן מסע מדריך כתיבה”, התחלתי לכתוב לא כדי לפרסם. לא כדי להסביר. לא כדי להוכיח דבר לאיש. כתבתי כדי להוציא מתוכי פסולת רגשית. כדי לתת מקום למה שנשאר תקוע. כדי לראות את חיי לא רק דרך הכאב, אלא גם דרך העיניים החדשות שנולדות בי היום.
אחת התחנות הכואבות במסע הגוף שלי מחזירה אותי לגיל שתים עשרה.
הייתי ילדה בשנת 1983. ילדה סקרנית, תמימה, שגדלה בקיבוץ, בתוך עולם שנראה מוכר ובטוח. לפעמים הייתי מבריזה מבית הספר והולכת לבקר את אבי במפעל. שם עבד מתנדב צעיר, בחור בן עשרים ושלוש, שמשך את תשומת ליבי הילדותית. לכאורה הלכתי לבקר את אבי, אבל בליבי חיכיתי אולי לראות אותו.
היום, כאישה בוגרת, אני מבינה כמה ילדה הייתי. כמה לא ידעתי. כמה לא היו לי הכלים להבין סכנה, לקרוא כוונות, להגן על עצמי בתוך רגע שלא הייתי אמורה לעבור.
באחד הימים, כשהגעתי למפעל ונכנסתי לשירותים, הוא הופיע פתאום מאחוריי. הוא נכנס אחריי לתא, התקרב אליי בכוח, ופגע בי באופן שלא בחרתי בו. הגוף שלי קפא. הפחד השתלט. ההלם היה גדול מהמילים.
אחרי רגעים שנחרתו בי, הצלחתי להיאבק, להשתחרר ולברוח.
ברחתי משם מבוהלת. נשימתי נעתקה. הגוף רעד. אבל אולי הדבר הכואב ביותר לא היה רק מה שקרה שם, אלא מה שהתחיל אחר כך בתוכי.
שנים נשאתי בושה. שנים האשמתי את עצמי. סיפרתי לעצמי סיפור אכזרי: שאולי אני אשמה כי רציתי לראות אותו. שאולי משהו בי הזמין את זה. שאולי הייתי צריכה לדעת.
היום אני עוצרת מול הילדה ההיא, הילדה בת השתים עשרה, ומביטה בה בעיניים אחרות. עיניים של אישה שכבר למדה חמלה. שכבר מבינה את מה שלא יכלה להבין אז.
אני אומרת לה:
לא היית אשמה.
היית ילדה.
לא הייתה לך אחריות למה שמישהו בוגר עשה בכוח, בניגוד לרצונך.
לא היית צריכה לדעת.
לא היית צריכה להבין.
לא היית צריכה לשאת את הבושה שלו על גופך.
וכשאני כותבת את זה, משהו בי נושם.
הכתיבה מאפשרת לי להחזיר את הסדר הפנימי למקום שבו פעם היה בלבול. היא עוזרת לי להפריד בין הילדה שהייתי לבין האשמה שלא הייתה שלה. היא מאפשרת לי לראות את הסיפור לא רק ככאב, אלא כתחנה במסע של חזרה אל עצמי.
כאן, בעדינות, אני פוגשת גם את גברת מגונדרת שבתוכי.
לא את הדמות המטופחת מבחוץ, אלא את זו שעומדת מול המראה הפנימית. זו שמבינה שמתחת לשמלה, לחיוך, לליפסטיק ולניסיון להיראות אסופה — יש גוף שזוכר. יש ילדה שמבקשת חיבוק. יש אישה שלומדת להפסיק להילחם בעצמה.
גברת מגונדרת שלי לא באה לכסות את הכאב. היא באה להזכיר לי שאפשר להיות עדינה ומרוסקת, יפה ופצועה, חזקה ופגיעה — באותו הזמן.
ומתוך המקום הזה נולדת בי ברית חדשה.
ברית של התחייבות לגוף שלי.
אני מבטיחה לגוף שלי לאהוב אותו בכל מצב. לא רק כשהוא חזק. לא רק כשהוא נראה כפי שאני רוצה. לא רק כשהוא מתפקד. אני מבטיחה לאהוב אותו גם כשהוא מאותת לי, גם כשהוא עייף, גם כשהוא זוכר דברים שהלב עוד מתקשה להכיל.
אני מבטיחה להזין אותו בטוב. בתזונה שמיטיבה איתו. בתנועה שמכבדת אותו. בנשימה עמוקה. במדיטציה. בכתיבה. בריקוד. בצעידה. ביצירה.
אני מבטיחה להיות מודעת למה שאני מכניסה אל הגוף שלי — וגם למה שאני מכניסה אל הנפש שלי.
כי היום אני מבינה: ריפוי אינו רק טיפול בכאב. ריפוי הוא גם שינוי הסביבה הפנימית שבה אני חיה. הוא בחירה עדינה אך עמוקה להפסיק להזין את עצמי ברעש, בדרמה, בתכנים שמכווצים אותי, במחשבות שמחלישות אותי.
לאחרונה בחרתי להכניס לחיי הרגלים מרגיעים יותר. אני מקשיבה למוזיקה שמרככת אותי. אני צורכת תכנים שמרחיבים את הלב ולא מכווצים אותו. אני משתדלת לעשות מדיטציה יומית, ללכת לשיעורי פילטיס כמה פעמים בשבוע, להשתתף בקורסים וסדנאות להתפתחות אישית ולריפוי עצמי.
אני לומדת לשנות דפוסי חשיבה מעכבים. לא בכוח. לא מתוך מלחמה. אלא מתוך בחירה לבנות מציאות חדשה — מציאות שבה אני לא רק שורדת את מה שהיה, אלא יוצרת מתוכו משמעות.
ההחלטה הזו נולדה מתוך צורך עמוק להפחית את העומס המחשבתי. את הרעש הפנימי. את הסטרס. את המתח שהצטבר בגוף במשך שנים. אולי אפילו את מה שפגע בבריאותי.
היום אני לא מחפשת אשמים. אני גם לא מאשימה את עצמי. אני מתבוננת. אני מקשיבה. אני לומדת. אני בוחרת.
אני בוחרת לראות את הילדה ההיא לא כמי שנשברה, אלא כמי ששרדה.
אני בוחרת לראות את הגוף שלי לא כאויב, אלא כשותף.
אני בוחרת לראות את הכתיבה לא רק כמילים, אלא כמרחב ריפוי.
אני בוחרת לראות את החיים שלי לא רק דרך מה שנלקח ממני, אלא דרך מה שאני מחזירה לעצמי עכשיו.
ואולי זה לב הסיפור.
לא מה קרה לי.
אלא איך אני בוחרת לחזור אליי.
אני מודה על המסע. על הלמידה. על האפשרות לראות את חיי בעיניים חדשות. על היכולת לצמוח מתוך כאב אל עבר חיים מלאי משמעות.
אני מודה לגוף שלי שחיכה לי.
לילדה שבתוכי שלא ויתרה.
לאישה שאני היום, שבוחרת להקשיב, לרפא, לאהוב וליצור.
והיום, כשאני כותבת, אני יודעת:
הגוף שלי אינו רק מקום שבו הכאב נשמר.
הוא גם המקום שבו הריפוי מתחיל.
אני מחזירה לעצמי את הגוף שלי, את הקול שלי, ואת הזכות לאהוב את עצמי מחדש.
🎥 לצפייה בסרטון המצורף: גברת מגונדרת ותחנות הגוף הזוכר
