בוקר שבת בלתי נשכח
זה היה בוקר שבת שקט, עד שהרעש הבלתי נסבל של קידוחים פילח את האוויר.
החיים בקיבוץ התנהלו אז במתכונת של לינה משותפת. היינו ילדים שחיים יחד, גדלים יחד, חולקים את הלילות בבית הילדים.
אחד האבות הגיע לעשות שיפוצים, ואנחנו התעוררנו לקול הצורם של מקדחה חודרת בטון.
כולם ניערנו את עצמנו מהמיטות, רצנו מחדר לחדר, מוודאים שכולם התעוררו.
כולם – חוץ מדגנית.
הרגע ששינה הכל
"מה, היא עדיין ישנה?" שאלתי בקול. אני הרי לא יכולה לישון ברעש כזה.
צחקנו קצת, ואז, כמעט בהיסח דעת, זרקתי משפט:
"מה היא מתה?"
זה היה קליל, הומור כמעט, כי דגנית תמיד הייתה זו שמתקשה לקום בבקרים.
ניגשתי אל המיטה שלה. פניה היו מופנות אל הקיר הלבן.
נגעתי בגבה בעדינות, מנסה לטלטל אותה מעט, לשעשע אותה כמו תמיד –
"איך את מצליחה לישון ככה?" רציתי לשאול, לצחוק איתה.
אבל היא לא זזה.
משהו היה שונה. קר.
נגעתי בה שוב, הפעם בחשש, עם רעד קל בידיים.
"דגנית… קומי."
שום תגובה.
התכופפתי קרוב יותר, לוחשת את שמה שוב ושוב, כמעט בתחינה.
ואז ראיתי את זה.
כתם לבן גדול הקיף את פיה, ובתוכו כתם שחור.
המפגש עם המוות
נשמתי נעתקה. רגע אחד הייתי ילדה בת שתים עשרה שמנסה להעיר חברה, ורגע אחר כך עמדתי מול משהו שמעולם לא נפגשתי בו – המוות.
העולם שלי התכווץ. הדם אזל מפניי.
ואז רצתי.
צרחתי.
"הצילו! דגנית מתה! הצילו!"
אבא של אחד החברים עצר את הקידוח והביט בי בחוסר הבנה. המילים יצאו מפי, אבל לקח זמן עד שהן חלחלו.
בהתחלה אף אחד לא האמין. אפשר בכלל לומר דבר כזה?
אבל בסוף, כשכולם הבינו – העולם כפי שהכרתי אותו השתנה.
שתיקה של שנים
שלחו אותנו מיד לבתים של ההורים. לא דיברו על זה יותר.
הקיבוץ היה באבל. שקט כבד ריחף מעל הכל.
ולאורך שנים.
הייתי משוכנעת – בצורה ילדותית אך נוראית – שזה קרה בגללי. כי אני הייתי הראשונה שאמרה את המילים. כי אני הייתי זו שנגעה בה ולא הצליחה להעיר אותה.
סגירת מעגל
עברו שנים. רבים.
ואז, באחד הימים, קרה משהו לא צפוי.
אחד החברים שלנו מכיתת "חרוב" פתח קבוצת וואטסאפ, ולאט לאט כולם הצטרפו.
כולם – אותם ילדים שהיינו אז, שעשויים למבוגרים עם חיים משלהם – חלקנו את הזיכרונות, החוויות, הרגעים שלא נשכחו.
ודגנית הייתה שם, בזיכרון של כולנו.
דיברנו עליה. על אותו בוקר שלא עזב אותנו.
ואז, החלטנו להיפגש.
זה הרגיש כמו סגירת מעגל. כולם ביחד, אחרי שנים, הולכים לבית הקברות.
נפרדים ממנה, סוף סוף.
ובפעם הראשונה, הרגשתי שהאשמה מתפוגגת.
נשאר רק זיכרון. נשארה אהבה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. 🙏
