האם אני באמת רואה את מה שיש – או רק את מה שאני צריכה לראות
העולם שאני רואה – ומה שמסתתר מאחוריו
לא מזמן מצאתי את עצמי שקועה בקריאה של מאמר מסקרן במיוחד, כזה שטלטל את יסודות ההבנה שלי לגבי מה שאני רואה בעיניים – ולמעשה, לגבי מה שאני חושבת שאני רואה.
המאמר עסק באחד המנגנונים הכי שגרתיים לכאורה – הראייה. אבל ככל שהעמקתי בקריאה, הבנתי עד כמה הראייה שלנו היא לא רק חוש, אלא מנגנון תודעתי עמוק, שמרכיב עבורנו את "העולם" כמו תפריט מותאם אישית. וזה טלטל אותי.
אני יושבת במשרד הביתי שלי, מוקפת בתמונות, מילים, צבעים רכים, כל מה שאני אוהבת. אבל פתאום אני שואלת את עצמי – האם מה שאני רואה באמת קיים כפי שהוא? או שזו רק גרסה אחת מני רבות, שהתודעה שלי מרכיבה בשביל שאוכל לתפקד, לחיות, לשרוד?
במאמר מתוארים מחקרים פורצי דרך של חוקרי מוח – ד"ר מאורו מנסי ופרופ' דיוויד ויטני – שמראים שתפיסת המציאות שלנו מוטה תמידית למה שראינו כמה שניות קודם לכן. כלומר, אפילו כשנדמה לי שאני רואה את ההווה, המוח שלי כבר ממזג אותו עם העבר. זה כמו פוטושופ פנימי שקובע את מה שייראה לי אמיתי.
זה הסביר לי כל כך הרבה. למה אנחנו "רואים" לפעמים את מה שאנחנו מצפים לראות. למה רגעים מסוימים בחיים נראים כאילו הם מתרחשים בהילוך איטי – כמו בסיפורים של שחקני פוטבול שמתארים קליטה חדה וממוקדת ממש לפני תפיסת כדור. אולי ברגעים של סכנה, כשהמערכת כולה נדרכת, אנחנו מצליחים לראות מעבר למה שהעיניים רואות בדרך כלל.
אבל אז הגיע הקטע שהשאיר בי את הרושם העמוק ביותר: פרופ' דונלד הופמן, חוקר מהפכני, טוען שאנחנו לא רואים את המציאות בכלל. לא בגלל ליקוי טכני, אלא מפני שזה לא תפקידו של המוח. לדבריו, מה שאנחנו רואים הוא "ממשק משתמש" – כמו האייקונים על שולחן העבודה במחשב. הם לא מספרים לנו מה באמת קורה מאחוריהם, אלא רק מה שנחוץ לנו כדי לפעול.
הוא מביא דוגמה מדהימה: חיפושיות זכרים שנטשו את הנקבות האמיתיות שלהן כדי להזדווג עם בקבוקי בירה, רק כי צבעם וצורתם הזכירו את נקבות החיפושית. לאן הלכה כאן האמת? היא נעלמה מתחת למה שנראה להן חשוב לשרוד.
המסקנה שלי מהמאמר הזה חורגת הרבה מעבר לראייה. אם כל מה שאנחנו רואות הוא רק השתקפות של מה שאנחנו זקוקות לראות כדי לשרוד – מה עם האמת? מה עם ההוויה עצמה?
האם גם ביחסים, בזוגיות, בחיים – אנחנו פועלות מתוך אייקונים תודעתיים שמציגים לנו תמונה שטוחה במקום להבין את המהות?
ככל שאני צוללת לתוך החיים בעיניים פתוחות ולב פתוח, אני מרשה לעצמי לא לדעת. להתבונן. לשאול. אני לא מסתפקת בתמונה שמופיעה לפניי, אני בוחנת אותה מחדש. רגע.
אולי דווקא מאחורי האשליה – מסתתרת אמת עמוקה יותר. אולי המציאות היא לא מה שנראה לי בעין, אלא מה שאני מרגישה בלב, מה שאני מבינה בנשמה.
המאמר הזה השאיר בי שאלה פתוחה – ואולי היא מתנה.🌿
רוצה לקרוא את המציאות אחרת? להתחיל לתרגל את האפשרות שיש יותר ממה שהעין רואה?
התחילי בהתבוננות פשוטה. לא במה שנמצא מולך, אלא באייך את מתבוננת.
