הנשימה הפנימית של החיים
כשהשקט פנימי גורם לעוגן – סיפור על חיבור, הקשבה, והבחירה להפסיק לרצות
רועש ומציף בעולם, מצאתי את עצמי לומדת מחדש להקשיב – אני לא משתמשת, אלא את עצמי. פתחתי את עצמי במרכז – נפתחו בי מרחבים חדשים של אהבה, אמת ושקט פנימי. בפוסט אני משתפת במסע של ריפוי, פשטות וחיבור לנשמה, שמתחיל תמיד בדקה אחת של הקשבה.
פעם, לא כל כך מזמן, התעוררתי אל תוך בוקר חדש, אבל לא הרגשתי רעננה. הרגשתי מוצפת. לא היה משהו "רע" במיוחד, רק מין עומס כזה – של רעש, של מידע, של קולות מבחוץ. לקח לי זמן להבין שזה לא העולם שמכביד עליי – אלא שאני לא מצליחה לשמוע את עצמי.
והיום, אני כבר יודעת. זה לא מותרות – זה חמצן. לעצור, להתכוונן פנימה, לשים לב. דקה אחת של שקט יכולה לשנות לי את כל היום. לא תמיד מדיטציה. לפעמים זו סתם הצצה בחלון, הליכה יחפה על החול, או רגע שבו אני שמה לב לנשימה שלי.
אני מתחילה כל בוקר בשאלה פשוטה: "מה חי בי עכשיו?"
לפעמים זו שמחה שקטה. לפעמים כאב ישן. לפעמים סתם עייפות. וברגע שאני נותנת מקום למה שיש, בלי שיפוט, בלי מסכה – משהו נרגע. ומשם אני ממשיכה.
פעם חשבתי שאם רק אצליח לא להיפגע, לא לפחד, לא לטעות – אהיה בטוב. היום אני מבינה: טוב אמיתי לא נובע מהיעדר פחד, אלא מהיכולת שלי לשהות אתו. לחבק אותו. להקשיב לו. זה החיבור האמיתי. החיבור הפנימי.
ולא – אני לא מנותקת מהעולם. אני אמא, בת, חברה, מנחה, מטפלת, שותפה בקהילות. אני חיה עם החיים. אבל אם אני לא מתחברת לעצמי, אין לי באמת מה לתת לאחרים. זה לא אגואיזם – זו אהבה.
העולם מרעיש, דוחף, מושך. כותרות, התראות, דעות. אבל רק כשאני יוצרת בתוכי רגע של שקט – אני באמת שומעת. את עצמי. את הנשמה שלי. את מה שחשוב באמת.
ובכל פעם שאני בוחרת לא לרצות, אלא להקשיב לרצון האמיתי שלי – משהו נרפא. איזו סדק ישן בלב נרגע. כי ריצוי הוא שחיקה שקטה. הוא מייצר סדקים קטנים שהופכים עם הזמן לצלקות. ואני לא רוצה לחיות מצולקת. אני רוצה לחיות פתוחה, רכה, נושמת.
וזה לא אומר שאני לא נותנת מעצמי. להפך. אבל הנתינה הזו נובעת מתוך מלאות. מתוך בחירה. לא מתוך אשמה או פחד להידחות.
היום, אני בוחרת להאמין שהנשמה שלי יודעת. שהיא זוכרת את הכיוון גם כשאני מתבלבלת. שהקול הפנימי שלי תמיד שם – רק מחכה שאשתוק רגע, כדי שאוכל לשמוע.
וכשהלב שקט – אפשר לראות את הדרך. אפשר להבחין שהכול בעצם מחובר. שאני לא באמת נפרדת – אלא חלק ממרקם שלם של אהבה, של ריפוי, של חיבור.
וזה מה שאני רוצה לבנות – קהילה של הקשבה, של אמת, של יחד. לא מקום מושלם. לא מקום שבו כולם חושבים אותו דבר. אלא מקום שבו כל אחת יכולה להביא את עצמה. גם כשכואב, גם כשיש קונפליקט, גם כשלא יודעים.
כי חיבור אמיתי מתחיל שם – כשאנחנו מסכימות להיות פגיעות. להסיר את השריון. ולהגיד: זה אני, זה מה שחי בי עכשיו. ודווקא מהמקום הזה – לצמוח.
