תחילתו של קשר
התגברתי והצלחתי להשתחרר ממערכת יחסים רעילה שהחלה במשיכה ובאהבה רבה.
זה קרה בערך שנה אחרי שהגעתי לאילת מהקיבוץ. היה זה יום קיצי ושטוף שמש, וכבר התרגלתי לחום הלוהט של העיר.
לבושה בג'ינס קצר עם קרעים וגופיית סריג תכלת דקיקה, ישבתי מחוץ למרכז שלום והסתכלתי על העוברים והשבים. הכביש היה שקט, עד שרעש מנוע אופנוע שבר את הדממה.
המבטים הצטלבו – והריגוש החל.
אהבה מסחררת
הוא התקרב, הוריד את הקסדה, וחשף פנים עם ניצוץ שובבי בעיניים. כך החל סיפור אהבה סוחף.
באותם ימים ללא פלאפונים, היינו צריכים לתאם מראש את הפגישות, וההתרגשות גאתה בכל ציפייה מחודשת.
כשהגיע רכוב על אופנוע, מושיט לי קסדה נוספת, לא ידעתי שזו תהיה הפעם הראשונה – ולא האחרונה – שבה אחווה חוויות מסעירות ומסוכנות.
הנפילה לתוך מערכת רעילה
הרומן בינינו פרח. הפכנו לצמד בלתי נפרד, וכשהתקבלתי בברכה בבית הוריו, חשתי שמצאתי נחמה.
ברחתי מבית הורי מתוך תחושת אכזבה, בושה ואשמה, ונראה היה שהמשפחה החדשה קיבלה אותי באהבה.
במשך חודשים חווינו אינספור הרפתקאות – רכיבה עד טאבה וחזרה, נהיגה ללא רישיון, חוויות עוצמתיות ששחררו אדרנלין ותחושת חופש מוחלט.
אך כשהריגושים שככו, השגרה דפקה בדלת – והבעיות החלו לצוץ.
הסימן הראשון
באחד הימים, בדרכי חזרה מהוריי, חלף לידי בחור זר. בן זוגי לא הסתפק במבט אקראי – הוא החל לתחקר אותי, לשאול שאלות, להטיח בי האשמות.
כעסו הלך והתעצם, אחז בי בכוח ואיים. התחננתי ובכיתי, מנסה לשכנע אותו שלא היה דבר, אך על כך שהעזתי להשיב – חטפתי סטירה מצלצלת.
הכאב הפיזי היה עצום, אך הכאב הרגשי היה בלתי נסבל.
העלבון, ההשפלה, הפחד – הכול הצטבר בתוכי.
מעגל האלימות
הוא התנצל, הבטיח שזה לא יקרה שוב, רכש לי מתנה למחרת, וניסינו להמשיך הלאה.
אך השגרה מעולם לא חזרה להיות כפי שהייתה.
ככל שניסיתי לרצות, להשתדל, להיות "טובה", האלימות גברה, הכוחניות התחזקה, והפחד הפך לחלק מהיום-יום.
נקודת השחרור
הרגשתי מושפלת, לא העזתי לחזור לבית הוריי מתוך פחד מהשיפוט והביקורת. העדפתי להישאר, לשאת את הכאב, רק לא להתמודד מולם.
אך אז, חברה טובה שהכרתי הייתה זו שהושיטה לי יד ועזרה לי להשתחרר מהקשר הזה לצמיתות.
הכוחות ששאבתי כדי לצאת ממערכת היחסים הזו הפתיעו אותי – לא ידעתי שהם קיימים בי כלל.
מצאתי עבודה, תכננתי מסע לדרום אמריקה, והתכוננתי להרפתקה הבאה של חיי.
סגירת מעגל
שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר נשואה ואם לתינוקות, דרכינו הצטלבו שוב.
הוא פגש את בעלי ז"ל, לחצו ידיים, ולא היה בי כעס כלפיו.
להפך – רק חמלה טהורה.
סלחתי לו, והיום אני מברכת אותו לבריאות, לאהבה ולשלום פנימי וחיצוני.
אני זוכרת אותו כמתנה בתקופה שבה הייתי זקוקה לה – שיעור לחיים, שממנו יצאתי חזקה יותר, בטוחה יותר ובעיקר – חופשיה.
