זה לא רק בגנים – זה גם בלב🪷
האם השמנה היא גורל גנטי או בחירה רגשית?
מסע אישי מרגש בין גנים, מיקרובים ואהבה עצמית – לגילוי הכוח לריפוי מבפנים.
סיפור אישי על גנטיקה, אפי גנטיקה והשמנת יתר
לאורך שנים אני מתמודדת עם אותה תחושת תסכול עמוקה מול הגוף שלי.
משהו בי כאילו לא מבין – למה אני מרגישה שבעה רק אחרי שכבר כואבת לי הבטן? למה אני נמשכת דווקא למתוק והשומני, גם כשאני יודעת שזה לא באמת עושה לי טוב?
והשאלה הזאת, ששמעתי אותה כל כך הרבה פעמים –
"האם השמנה זה בגנים?"
הפכה ממחשבה צדדית לקול פנימי שמחפש אמת, עומק, חמלה.
אני מתחילה לחקור, לא כסיפור על עוד דיאטה, אלא כמסע פנימי של הבנה –
איך נולדה הריחוק הזה שלי מעצמי, מהמנגנון הטבעי שלי, ואיך אני יכולה לחזור הביתה.
אני מגלה את גן FTO – כן, יש כזה. גן אמיתי, שקשור להשמנה.
מסתבר שלאנשים עם גרסה מסוימת של הגן הזה, יש סיכוי של 70% לפתח השמנת יתר, גם בלי לאכול יותר. פשוט – פחות תחושת שובע, יותר משיכה למזונות עתירי קלוריות.
זה קצת מצחיק – אבל יש בזה אמת: "אני משמינה רק מלהסתכל על עוגה".
אבל אז, כמו אור קטן שנדלק – אני מגלה את עולם האפי גנטיקה.
וזה משנה הכול.
האפי גנטיקה מספרת לי שהגנים שלי הם לא גזר דין – הם פוטנציאל.
ושהחיים עצמם, דרך התזונה שלי, השינה, התנועה, הנפש שלי – יכולים להשפיע על הביטוי של הגן הזה.
מה שנדלק – יכול גם להיכבות.
ומה שנראה כמו גורל – יכול להפוך לבחירה.
אני לומדת שגם המיקרובים שלי – אותם חיידקים שחיים בתוכי – מדברים כל הזמן עם הגוף והגנים שלי.
הם לא רק מפרקים מזון – הם משפיעים על מצב הרוח, על רעב, על קליטת קלוריות, על החשק למתוק.
ופתאום, אני מבינה:
זה לא רק מה שאני אוכלת – אלא מה אוכל אותי.
הסטרס, הדפוסים, חוויות הילדות סביב אוכל, ואפילו הדיבור הפנימי שלי – כל אלה שותפים לאותה מערכת חכמה.
אז אולי זה בגנים.
אבל זה גם – בלב. בנשימה. בזיכרון.
וזה גם – בידי.
אני לא נלחמת יותר. אני לומדת להקשיב.
לומדת איך תנועה עדינה, חשיפה לטבע, שינוי תזונתי רך ולא קיצוני, והרבה חמלה עצמית – יכולים להפעיל את הקסם הזה מבפנים.
אני לומדת שהשמנה היא לא רק עניין של כוח רצון – אלא סיפור ביולוגי עמוק, חכם, שאפשר ללמוד אותו באהבה.
ובקורס שאני משתתפת בו – הביולוגיה של האכילה – אני מתחילה להבין לעומק.
המדע פוגש את החמלה.
והלב שלי – מתחיל להשתחרר.
