מציאות שלא בחרתי
נולדתי לתוך מציאות שלא בחרתי – מציאות של לינה משותפת בקיבוץ. כבר בליל לידתי, הופרדתי מאמי והוכנסתי לבית התינוקות, כפי שהיה נהוג אז. מאז ומתמיד, היה עליי לחלוק את המרחב שלי עם ילדים אחרים, להיות חלק מקבוצה, אך לעיתים קרובות הרגשתי לבד.
היינו ישנים בחדרים משותפים, קבוצת ילדים בני אותו גיל, ללא הורים, ללא החיבוק המרגיע של אמא לפני השינה או סיפור לילה טוב של אבא. רק המטפלות, שהיו עבורנו דמויות סמכותיות, אך רחוקות כל כך מהאהבה שחיפשתי.
זיכרון חקוק בנפש
הזיכרונות מגן הילדים חרוטים בי לעד. בשנת 1976, בשעות מנוחת הצהריים, הגיעה נערה מתבגרת להשגיח עלינו. לא כולנו הצלחנו להירדם, אז שיחקנו איתה משחקים, שלא היו צריכים לקרות.
היא לקחה אותנו לחדר, ביקשה מאיתנו להוריד בגדים, לשכב זה על זה, והייתה נוגעת בנו במקומות שלא היה לה רשות לגעת בהם. בזמנים ההם לא הייתה מודעות כמו היום, ולא היה לי למי לספר. רק השנים חשפו את הצלקות שנחרטו עמוק בנפשי, את תחושת האשמה שגדלה איתי, את הדימוי המעוות של מיניות שהתעצב בתוכי.
בין חיפוש לאובדן
חייתי בקיבוץ עד גיל שש-עשרה. השנים הראשונות היו רצופות תחושת חוסר ביטחון, חוסר שייכות. חיפשתי חום ואהבה, חיפשתי יד מלטפת, עיניים רכות שיראו אותי באמת.
הוריי, שעלו מארגנטינה בשנת 1970 במסגרת תנועה ציונית, היו אנשים אוהבים, אך הם עצמם היו צריכים ללמוד ולהסתגל למציאות הלא מוכרת של הקיבוץ. חוקי המקום כפו עליהם התנהלות נוקשה – וכך גם עליי.
שילוב של זיכרונות
היום, כאדם בוגר, אני משתפת את ילדיי בסיפורי ילדותי. אני מספרת להם על ההרפתקאות שהיו לי בקיבוץ – על הטבע הפראי שבו התרוצצנו יחפים, על החופש שהעניקו לנו, על הקשרים הייחודיים שנוצרו בין החברים שגדלו יחד כמשפחה.
אבל אני גם חושפת בפניהם את הפצעים, את החוויות הקשות, את הבדידות. אני רוצה שהם ידעו, יבינו, יכירו את הדרך שעברתי, כדי שגם הם יוכלו ללמוד ממנה ולהעריך את המקום שבו הם גדלים.
מסע של השלמה
עברתי מהקיבוץ לעיר הגדולה עם הוריי ואחותי, ולמרות שהייתי כבר בת שש-עשרה, זה הרגיש כאילו אני מתחילה את חיי מחדש. לקח לי שנים להבין שאיני אשמה, שאיני דחויה, ושאני ראויה לאהבה כמו כל אחד אחר.
היום, אני בוחרת לכתוב, לשתף, לשחרר. אני מביטה לאחור לא בכעס, אלא בהשלמה. הקיבוץ היה חלק ממני, עם כל ההיבטים שבו – הטובים והרעים.
אני מודה על החוויות שעיצבו אותי, גם אם חלקן כאבו. כי מתוך הכאב צמחה אישה שמכירה בערכה, שמאמינה בעצמה, ושיודעת שבסופו של דבר – היא ראויה לחום ולאהבה.
