התחדשות מתוך הכאב: איך המוות מחבר אותנו לחיים האמיתיים
בעזרת מגע במוות, אני לומדת להעריך את הרגע הזה, את החיים, ולהתמסר לזרימה הטבעית של התהליך. דרך הכאב וההתרסקות, אני מתחדשת ומגלה את הכוח שבחזרה לעצמי, בחיים, ובאהבה.
המוות. מילה טעונה. לפעמים מפחידה, לפעמים מהדהדת בי כמו שאלה ישנה. אני נזכרת איך ברגעים מסוימים בחיי, הוא התקרב – לא במובן הפיזי, אלא כתודעה, כתזכורת. התעוררתי. כאילו משהו בתוכי התפכח. משהו שהיה ישן הרבה זמן. ופתאום, טלטלה. התאלמנתי. והעולם שלי התהפך.
מאותו הרגע, התחילו השאלות. שאלות עמוקות, שמפרקות את האשליות. מה אם היום הוא יומי האחרון? מה הייתי בוחרת לעשות בו? את מי הייתי אוהבת בכל ליבי? איפה הייתי מפזרת את האנרגיה שלי, ולאן הייתי מפנה את הזמן שנותר לי?
ככל שאני נוגעת בשאלות האלה, אני נוגעת בחיים. אני מרגישה את עוצמתם דווקא מהמקום הזה, שמנכיח את סופיות. כשאני מתבוננת במוות — אני בוחרת בחיים.
בשבועות האחרונים אני מתמסרת לזמן מסוג אחר. זמן רך. זמן נשי. נוכחות שמתאפשרת כשאני שוהה עם עצמי באמת. פתאום, יש שקט. נשימה. אין מחויבויות. אין "צריך". יש רק את הרגע הזה, המתקיים כולו בתוכי.
אני מגלה, שוב ושוב, שהכאב הוא מורה. שלפעמים רק כשכואב לי מספיק – אני נעה. כמו פרי שנרקב כשהוא לא נקטף בזמן, אבל דווקא הרקבון הזה מזין את האדמה, ומוליד ממנו זרע חדש.
כך גם אני – מתפרקת ומתחדשת. משהו בי מתרכך, מתבונן, נרקם מחדש. אני לומדת להפוך כאב לדרייב, פחד לאומץ, חוסר ליצירה. אני מתאמנת בזה. נושמת לתוך זה. לומדת שהשאלה היא לא מה קרה לי – אלא מה אני עושה עם זה עכשיו.
ולאט לאט, אני שואלת שאלות חדשות. לא מה לא עשיתי, אלא למה אני חוזרת. מה היא האיכות שבי שמתעוררת דווקא מתוך ההתרסקות? מה אני מזמינה ללב שלי? איזו גרסה של עצמי אני בוחרת להוליד עכשיו?
אני לומדת להקשיב. להבחין בין "כן" ל"לא". לא כדי לרצות, אלא כדי לחיות. להבין שיש דברים שעליהם אני חייבת לומר כן – ויש כאלה שעליהם אני לומדת להגיד לא.
בין כל השכבות האלה – פחד, תקווה, געגוע, חמלה – אני נוגעת באמת. ובתוך האמת הזו, אני שבה הביתה. תשובה – היא לא רק פתרון לשאלה. היא החזרה אליי. היא השקט שמתחת לכל הרעש.
כך אני חוזרת לחיים. לאט, בעדינות, בנשימה. דרך הכאב, דרך האור, דרך ההסכמה להרגיש.
