איך הבחירה להיות עדינה עם עצמי, גם ברגעים של "לא בסדר", משנה את השיח הפנימי ואת מערכות היחסים
מסע אל לב התקשורת המקרבת מתחיל בשאלה אחת פשוטה, האם אני מוכנה להיות בחמלה לעצמי, גם כשאני מרגישה שלא הייתי בסדר? דרך תרגול נשימה, שחרור האשמה והפיכת האחריות לכלי של צמיחה, מתגלה שינוי עמוק בשיח הפנימי ובמערכות היחסים.
אני נושמת עמוק ונזכרת, אין רגע שבו אני אמורה להצליח חוץ מהרגע שבו אני באמת מצליחה. לא דקה לפני. כל מה שלימדו אותנו על הצלחה מיידית, על "להיות בסדר", מתנפץ מול חוויה עמוקה יותר, החופש לשחרר את השיפוט ולפגוש את עצמי בחמלה.
חמלה לעצמי היא לא מותרות, היא מהפכה פנימית. היא נוגדת את מה שגדלנו עליו במשך דורות שליטה, פחד, אשמה. כשאני שואלת את עצמי: "האם אני מוכנה להיות בחמלה לעצמי, גם כשאני בטוחה שלא הייתי בסדר?" אני פוגשת התנגדות פנימית, אבל גם פתח לגאולה.
התרבות לימדה אותנו להאמין שרק שימוש בכוח, נגד אחרים או נגד עצמנו, מחולל שינוי. לכן האשמה הפכה לכלי ניהולי, כמעט אוטומטי. אבל האמת היא, שלאשמה יש תפקיד אחר: להזכיר לי שהמעשים שלי משפיעים על אחרים. מכאן, האחריות נולדת, אבל היא שונה כל כך מאשמה.
המעבר מאשמה לאחריות דורש ממני לצאת מהאוטומטיים שלי. זה לא קל, המוח הקדום שלי מזהה שינוי כתמרור אזהרה. אבל כשאני בוחרת במודע לחזור לכאן, לנשימה שלי, לרגע הזה, אני מגלה שאין צורך להחזיק בעבר מתוך כעס או בושה, ואין טעם לחיות את העתיד מתוך דאגה.
וכשאני מצליחה לפגוש את עצמי בחמלה, אפילו בשיא הטעות, משהו עדין משתנה, אני מתרככת גם כלפי אחרים. והשינוי הזה, הוא כבר לא רק בתקשורת עם עצמי, אלא בכל קשר שאני יוצרת.
