טוב שזה כואב 💫💗
כשאני מפסיקה להילחם בכאב – אני מתחילה להקשיב.
הכאב כבר לא האויב שלי. הוא לא קלקול שצריך לתקן, לא מכשול שיש לעקוף, אלא שער. שער עדין וחכם שמוביל אותי פנימה, לתוך עצמי.
מאז שאני ילדה, מלמדים אותי שכאב הוא משהו שצריך להיפטר ממנו. מהר. תרופה, פלסטר, הסחת דעת. ואם כואב – אז סימן שמשהו בי לא בסדר, שאני לא מתפקדת כמו שצריך. מה עשיתי לא נכון?
הפנמתי את המסר הזה בלי לשים לב. למדתי לצפות מעצמי להיות תמיד בסדר. לא ליפול. לא להישבר. להיות חזקה, מתפקדת, חיובית. ואם לא – אז משהו בי פגום.
אבל אז, החיים מזמינים אותי ללמוד שיעור חדש.
כשהגוף שלי מתחיל לזעוק, כשמערכת שלמה בתוכי נחלשת וקורסת, אני לא יכולה יותר להדחיק. אין לאן לברוח. אני נעצרת. מתכופפת. מקשיבה.
לא רק לכאב הפיזי, אלא לזה שבלב. לזה שהחבאתי עמוק כל כך, כי לא היה לו מקום. לא היה לו שם.
ולאט לאט, אני מגלה – יש בתוכי שער. שער של כאב, אבל הוא לא סתם פצע. הוא מעבר. דרך. תעלה שמובילה אותי הביתה.
בהתחלה אני מתקוממת. מנסה להיאחז במה שהיה. בתפקוד, בזהות הישנה, בנוחות. אבל כל ניסיון להיאחז רק מגביר את הסבל. ההתנגדות מייצרת מאבק – והמאבק מעמיק את הפצע.
עד שאני נכנעת. ברכות. בהקשבה. ואז אני שומעת – ממש שומעת – את הלחישה הזו:
"לא באת לברוח מהכאב. באת ללמוד ממנו."
אני מתחילה להבחין – בכל פעם שכואב, יש שם שיעור. בכל פעם שאני נשברת, מתפצלת, מתבלבלת – נפתח פתח. ואם אני לא בורחת – אני יכולה לעבור דרכו. לצמוח ממנו.
אני מבינה שלא צריך לאהוב את הכאב כדי להסכים לפגוש אותו. לא צריך לחפש אותו – רק להסכים ללמוד דרכו. להסכים לגדול.
אני לומדת להכיר את החלקים שבי שעד עכשיו התחבאו – רכות חדשה, חמלה לעצמי, סבלנות. אמונה עדינה שמשהו טוב גדל בתוכי, גם כשכואב.
אפילו הפסיכולוגים אומרים – מי שעבר מצוקות מסוימות, לא מעטות מדי ולא רבות מדי, לומד להתמודד טוב יותר. הם קוראים לזה חוסן. אני קוראת לזה – תהליך חיים.
כמו המטפס ההוא שאמר: "בהתחלה רציתי שיהיה לי כיף, ואז גיליתי שטוב שזה קשה. כי רק ככה אני משתפר."
וגם אני – לומדת להתאמן. לא לברוח מהמועקה, מהכעס, מהבדידות. אני פוגשת אותם כמו אורחים שמביאים בשורה. שואלת: מה באתם ללמד אותי? על מה אתם באים להצביע?
ואז, פתאום – אני מגלה שאני לא לבד. שיש בי קול פנימי שיודע. שיש בי מקום להכיל.
אני לומדת לחיות אחרת. לנשום לתוך הכאב, ולגלות בו משמעות. לזהות את החיים לא דרך עוקץ הסבל, אלא דרך הפוטנציאל שבו – לפגוש, להתמיר, להתעלות.
החיים לא אמורים להיות קלים. הם אמורים להיות עמוקים. ואני – נפתחת. מתרחבת. אוהבת. לא למרות הכאב – אלא בתוכו.
טוב שזה כואב. כי בזכות זה – אני נזכרת מי אני. 💗
