כשאני פוגשת נס 🪷
על הרגעים שבהם העולם לא משתנה — אבל אני כן. על ניסים קטנים, טבעיים, שמחוללים בי פלא.
מהו נס? האם הוא חייב להיות על-טבעי, או שמא הוא טמון דווקא בשגרה, בפליאה, באהבה שמתגלמת דרך טבע הדברים? במסע אישי ונוגע, אני פוגשת את הפלא שבכל יום – זה שלא נוגד את המציאות, אלא מרפא אותה מבפנים. סיפור על תודעה מתעוררת, על הכרה ברגעים הנסתרים שבהם הלב לוחש: זה היה נס.
יש ימים שאני פשוט נעצרת. לא בגלל שמשהו דרמטי קורה, אלא דווקא כששום דבר מיוחד לא קורה.
אני עוצרת, מרימה מבט, נושמת, ומרגישה – יש כאן משהו. משהו שלא מובן מאליו.
האם זה נס?
פעם חשבתי שניסים זה רק דברים גדולים, נדירים, כאלה שהעולם משתתק סביבם. ים שנבקע לשניים, אש שיורדת מהשמים, מחלה שנעלמת באורח פלאי. אבל היום אני יודעת שניסים חיים גם במקומות אחרים. הרבה יותר קרובים. לפעמים אפילו – בתוכי.
נס הוא לא רק חריגה מהטבע, הוא גם ההסכמה לראות את מה שקורה בטבע – כהתגלות.
כמו הבוקר ההוא, כשיצאתי מהבית עצבנית, כבדה, מרחפת במחשבות על מה שלא הספקתי, מה שלא אמרתי, מה שלא הייתי. ואז, בדיוק כשאני חוצה את הרחוב, ילדה קטנה מושיטה לי פרח קמל ואומרת: "בשבילך".
בלי סיבה.
בלי להכיר אותי.
ופתאום – אני בוכה.
אני מבינה שזה נס. לא בגלל שהטבע השתבש, אלא להפך – כי פתאום התודעה שלי נפתחת ליופי שבתוך העולם, לאהבה שמתגנבת ברכות בין חריצי השגרה.
תמיד לימדו אותי שניסים הם חריגים.
אבל עכשיו אני לומדת שהם פשוט נדירים לראות.
כי נס הוא לא מה שמנוגד לטבע – הוא מה שמנוגד להרגל.
הוא התעוררות.
הוא קרן אור שנכנסת בדיוק כשאני כמעט מוותרת.
הוא דמעה אחת שנספגת עמוק ומרפאה כאב ישן.
הוא היד שמגיעה כשאני לא מעיזה לבקש.
בחיים שלי היו רגעים שנראו חסרי סיכוי – פרידות כואבות, לילות של דאגה, פגיעות שנצרבו.
והיו גם רגעים שלא היו אמורים להתרחש – מפגשים בלתי אפשריים, ריפויים שאיש לא ציפה להם, בחירות של אומץ שצמחו דווקא מתוך חולשה.
והיום, במבט אחורה, אני רואה את היד הרכה שנגעה בכל אלו.
לא יד של קוסם, אלא של נוכחות.
של אהבה שפועלת מבפנים – דרך טבע, דרך לבבות, דרך הסתברויות שלא הסתדרו, ופתאום – הסתדרו.
אני לומדת לבקש נס. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך צניעות.
אני עושה את שלי – כמו שאני יודעת, כמו שאני יכולה.
ואז אני נושמת, פותחת את הידיים ואומרת: רק אל תעזבי אותי עכשיו.
ואז, במקום הכי לא צפוי – מגיעה סימן. שיחת טלפון, תובנה פתאומית, חיוך של זר.
משהו זז, מבפנים.
אני לא צריכה שהטבע יתפרק כדי להאמין. להפך – אני מחפשת את אלוהים בתוך הטבע.
בחוקיות, בסדר, בפליאה.
אני יודעת שהכול פועל לפי מערכת גדולה ממני, אבל בתוכה – משהו שומע אותי.
והלב שלי כבר יודע לזהות:
זה היה נס.
כן, גם אם הוא הגיע בלי רעם, בלי ברק, רק עם נשימה עדינה ותחושת הוד.
ואם אשכח להודות – החיים כבר יזכירו לי.
בכל פעם שאתעורר לעובדה שבכלל יש בי חיים –
אני שוב אלחוש: תודה על הנס הזה. גם היום.🌼✨
