לברוא יש מתוך אין – מסע לתוך הבחירה האנושית
בכל רגע נתון, אנחנו עומדות מול שאלה אחת פשוטה: כן או לא. נשמע טכני? אולי. אבל מתחת לפני השטח מסתתרת הבנה עמוקה – המציאות עצמה נוצרה דרך הבחירות שלנו. זהו מסע אישי אל לבו של רעיון פילוסופי-מדעי מרתק: האם הכול שכל הקיום הוא תגובה לשאלות בינאריות? דרך חקירה, קריאה ולמידה – ובעיקר דרך התבוננות פנימית – אני מגלה כמה עוצמה טמונה בפשטות הבחירה, וכיצד כל 'יש' מתחיל באקט של ראייה.
יש רגעים שבהם אני מרגישה איך כל העולם נעצר – רגע אחד, בינארי לחלוטין. כן או לא. לקחת את הצעד, או לא. לומר את המילה, או לשתוק. להרגיש, או לברוח. ברגעים האלה אני לא רק בוחרת את דרכי – אני יוצרת אותה.
לאחרונה קראתי מאמר ששינה את הדרך שבה אני מתבוננת על החיים, על עצמי, ועל כל מה שמתקיים או לא מתקיים סביבי. הוא עסק במשהו שנשמע בתחילה כמו נושא טכני – קוד בינארי, מחשבים, 0 ו-1 – אבל התגלה כמסע פילוסופי עמוק לתוך מבנה הקיום.
המאמר טען שאנחנו חיים בעולם שמבוסס על החלטות בינאריות. לא רק הטלפון החכם או המחשב. גם אנחנו. כל רגע ורגע מורכב מבחירה אחת מתוך שתיים – יש או אין. בדיוק כמו הסוס של תומס הבסון: או שתיקח אותו, או שתוותר. אין אמצע.
ופתאום נזכרתי בכל הרגעים הקטנים שבהם אמרתי לעצמי – עכשיו. אני בוחרת לחיות. אני בוחרת לנשום. אני בוחרת לאהוב, להרגיש, להתמסר, או לפעמים, לבחור לא לדעת. בכל אחת מהבחירות האלה, כך מסתבר, אני הופכת "כלום" ל"יש". מאפס לאחד. יוצרת מציאות.
וכמו שאמר הפיזיקאי ג'ון וילר – אולי כל מה שיש, כל חלקיק וכל כוכב, נברא מתוך תשובה אחת לשאלה אחת: כן או לא. ומה אם באמת המציאות לא מתקיימת עד שאני מתבוננת בה? אם כל דבר זקוק לעדות שלי כדי להתקיים? אולי העיניים שלי הן אלה שנותנות לדברים ממשות. אולי אהבה היא עצם זה שאני פוגשת בה, נוכחת איתה, מעניקה לה משמעות.
ומה אם אין באמת זמן? אם כל האפשרויות כבר קיימות, כמו תבנית ענקית של אינסוף פוטנציאלים, ורק ההתבוננות שלי מחלצת מהן את אחת האפשרויות, את זו שאני חיה ברגע הזה ממש?
אני חושבת על כל ההחלטות שעשיתי בחיי. על כל הפעמים שלא ידעתי מה נכון, אבל בחרתי. ולו רק בזה שבחרתי – יצרתי. אולי אני לא רק בוחרת במסלול. אולי אני בוראת אותו.
ואם אני בוראת את המסלול, אולי גם אתם. אולי כולנו, כל אחת ואחד מאיתנו, מהווים את מנגנון הקיום עצמו. מחשבים פועלים על פי חוקי בינאריות – אבל הם רק מחקים אותנו. כי אנחנו, כך נראה, הבינה עצמה. לא מלאכותית, אלא טהורה, נושמת, מרגישה, יוצרת.
אז כשאני יושבת עם עצמי מול דף, או מול שאלה, אני שואלת: יש או אין? אמת או הימנעות? אהבה או פחד?
וכל פעם שאני עונה – אני לא רק מביעה עמדה. אני נוגעת במבנה הקיום עצמו. וזה, בעיניי, פלא אמיתי.
