ללמוד לדבר מתוך הלב – ולהפוך את הכעס לאור
בתוך הלימוד אני מגלה את הכוח שבידיעה מי אני באמת, ואת הדרך להפוך רגשות כמו גאווה וכעס לאנרגיה בונה ומרפאת. זהו מסע אל דיבור שמגיע ממעמקי הנפש ומחבר אותי למקור האור שבתוכי.
יש בי ידיעה עמוקה, הידיעה של מה אני יודעת לעשות הכי טוב.
כמו אדם שמומחיותו היא עבודה בעץ, והוא אומר בביטחון: "רק אני יכול לעשות את זה בצורה הזו". זה לא מתוך גאווה, אלא מתוך ענווה אמיתית, מתוך הכרה במי שאני ובמתנות שקיבלתי.
אני לומדת להבחין בין גאווה לענווה. להבין שגאווה, אפילו בגרגיר קטן, מרחיקה אותי מהאמת. ולצידה, ללמוד על הכעס. בלימוד אנחנו אומרים שהכעס, אפילו הקטן ביותר, מחריב את העולם. הוא לא רק פוגע במי שמולי, אלא גם בי, מבטל את האור שבתוכי ומרחיק אותי מהחיבור הגבוה ביותר.
אני נזכרת בסיפור על משה רבנו, שציווה הבורא לדבר אל הסלע, אך הכעס שהתעורר בו שינה את הדרך, הוא היכה את הסלע במקום לדבר אליו. דיבורו כבר לא היה הדיבור העליון, אלא קולו שלו, שלא היה בו די כדי להוציא מים. וכשאני חושבת על זה, אני מבינה כמה הכעס יכול לנתק מהמקור, וכמה חשוב לטפח בתוכי שפה אחרת.
בלימוד היום דיברנו על ההבדל שבין דיבור חיצוני לבין דיבור שנובע מעומק הנפש, כזה שנוגע בכל תא בגוף, ושהאותיות שלו חיות. חוויתי את זה בעצמי: יש רגעים שבהם אני מחפשת את המילים, את הזרימה, ואז פתאום, נפתח ערוץ גבוה יותר, והדיבור יוצא מדויק, חי, נוגע. זה קורה כשאני לא עסוקה בלרצות, אלא פשוט נוכחת, אהובה ומקובלת כפי שאני.
הבנתי גם שכעס לא נולד תמיד מגאווה, לפעמים הוא צומח מתוך עלבון, או מתוך תחושת פגיעה. ולפעמים, דווקא מי שלא מאפשר לעצמו לכעוס אף פעם, אוגר בתוכו כל כך הרבה עד שהגוף נפגע. אז העבודה האמיתית היא לא לדכא כעס, אלא להכיר בו, לפרוק אותו בצורה בריאה, ולנתב את האנרגיה הזו למקום בונה.
אני לומדת לראות בכעס גם שיעור, מתי הוא ניסיון להוכיח את האחר, ומתי הוא נועד להציב גבול מתוך אהבה. אפילו כהורה, יש רגעים שבהם צריך להראות כעס כדי להגן, אבל בפנים, הלב רך, והכוונה טהורה.
וככל שאני מעמיקה בעבודה האנרגטית, אני רואה איך האנרגיה יכולה לעלות מהמרכזים התחתונים במעלה עמוד השדרה, להתמיר את עצמה, ולהפוך לאור חדש בתוכי. זה לא קסם שנמצא בחוץ, זו מתנה שאני לומדת ליצור מבפנים, בכל יום מחדש.
