בוחרת להיות בשמחה
בלב כל סערה, מסתתרת הבחירה. הבחירה להרגיש, להודות, לאהוב – ובעיקר לבחור בשמחה. סיפור אישי על התעוררות פנימית, חקירה של הרצון, וההבנה שהאישור שאני מחפשת תמיד היה בתוכי. דרך זיכרונות, כוונה, ומילים בוראות מציאות – אני חוזרת אל ההוויה שמחה שהיא הבית שלי.
יש בתוכי ידיעה עמוקה – שהדרך חשובה לא פחות מהמטרה.
שהחיים עצמם, על כל הרגעים שבהם, הם לא רק מסע – אלא גם מתנה.
אני לומדת בכל יום מחדש להבחין בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני חיה.
כן, לפעמים אני עצובה. לפעמים משהו בי מתכווץ, נשבר או מתערער.
אבל גם ברגעים האלו – אני זוכרת: ההוויה שלי היא שמחה.
היא הודיה. היא עושר פנימי שבחרתי בו.
זו בחירה. פשוט ככה.
אני בוחרת לשהות באנרגיה של שמחה גם כשיש קושי.
לתת מקום לכל רגש, אבל לא להזדהות אתו.
אני מרשה לעצמי לבכות, להתאבל, ליפול.
אבל אני גם שואלת את עצמי – מה אני בוחרת להיות מעבר לרגע?
ולאט לאט, השמחה חוזרת.
לפעמים היא חוזרת בזיכרון מתוק.
לפעמים במשפט פשוט – כמו מנטרה שהלב חוזר עליה בלחש:
"אני אוהבת את החיים – והחיים אוהבים אותי."
במקום לבקש אישור מהעולם, אני לומדת לאשר את עצמי.
לקבל את הרגע הזה, גם אם הוא לא מושלם.
להסכים שזה מה שיש – ולזכור שזה רק כרגע.
אני שמה לב למה שאני חושבת, למה שאני אומרת.
המילים שלי יוצרות את המציאות שלי.
וכשאני שמה כוונה במילים שלי – הן הופכות לקסם.
רגש מייצר מציאות.
וכשאני מרגישה את השמחה – אפילו דרך זיכרון –
אני מושכת אל חיי עוד ממנה.
אני גם בודקת מה הרצון שלי.
האם הוא באמת שלי, או אולי השפעה של מישהו אחר?
כשאני מדייקת את הרצון – הוא הופך למצפן.
ולפעמים, ברגעים של קונפליקט, אני עוצרת ושואלת את עצמי:
האם אני רוצה להיות צודקת – או שמחה?
כי לפעמים, הצדק רק מרחיק אותי מהלב שלי.
והשמחה? היא תמיד מחזירה אותי הביתה.
כשאני אוהבת את עצמי באמת, אני מפסיקה לחפש אישור מבחוץ.
האהבה שאני נותנת לאחרים מגיעה ממקום של מלאות, לא של ריצוי.
וכשאני נושמת לתוך הרגע, כשאני מחבקת אותי,
אני מרגישה – הכל אפשרי.
