כשהלב לומד לבחור – על ריפוי, ריצוי, וחלום של שלום
כשהלב נפתח – גם העתיד משתנה
בין כאב אישי לתקווה קולקטיבית, בין ריצוי לשחרור פנימי – אני בוחרת ללמוד איך לחיות מתוך הלב. בפוסט אני משתפת במסע הרוחני והמעשי שלי לעבר שלום – שלום בתוכי, שלום בינינו, שלום אפשר להתחיל להתכונן אליו כבר עכשיו, בכל צעד קטן של מודעות, חמלה ואמונה.
לאט אני לומדת להקשיב לערוץ הפנימי שלי. אותו תדר דק, שמזכיר לי מי אני באמת, לפני שהעולם התערבב לי בתוך המחשבות. זה קורה ברגעים הקטנים, כשאני עוצרת לשאול – האם אני פועלת מריצוי? או מתוך לב פתוח באמת?
פעם לא שמתי לב. רציתי שיאהבו אותי, שיקבלו אותי, להיות "בסדר". אבל עם השנים, ובעיקר מתוך התבוננות ותרגול יומיומי, אני מזהה את ההבדל. הריצוי מבקש משהו בחזרה. אהבה אמיתית פשוט ניתנת. כמו ענן שממטיר גשם – הוא לא שואל את האדמה אם היא תיתן לו משהו בתמורה. הוא פשוט נותן.
וככה, צעד אחר צעד, אני מתקרבת אל עצמי. דרך שאלות קטנות, דרך הכרה בפחדים, בהשוואות, ברגעים של קנאה או חוסר אמון. אני לא בורחת מהם. אני מתבוננת, נותנת להם מקום, ומשם – בוחרת מחדש. זה הסוד: מודעות וכנות. זיהוי, והסכמה לראות את מה שחי בי באמת.
ואז אני מגלה – שיש בי גם עוצמה. שיש בי תקווה. שיש בי חזון. כי איפשהו בתוך כל זה, נולדת בי קריאה – להתחיל להתכונן לשלום.
כמו שמתכוננים למלחמה – עם ערכות חירום וג'ריקנים – אני מתחילה לשאול את עצמי: מהי ערכת השלום שלי? מה אני צריכה כדי להתכוונן פנימה, לעדן את התודעה שלי, לארגן את הלב מחדש?
אני לא לבד במסע הזה. אנחנו לא לבד. עוד ועוד אנשים מתעוררים, נזכרים בכוח הריפוי של הקשבה, של אחווה, של קהילות חדשות שנולדות לא מתוך צורך לשלוט או להילחם – אלא מתוך תשוקה לחיות אחרת.
וגם אם המציאות נראית עכשיו קודרת, אני יודעת – כל דמעה שאנחנו שופכים מנקה את השדה. כל כאב שאנחנו מסכימים לרפא בעצמנו משנה את הרטט של האדמה. כשאנחנו מתעקשים לא ליפול לתוך שנאה, אלא לבחור באהבה – אפילו אם כואב – אנחנו זורעים זרעים של שלום.
וכמו שאבא שלי היה אומר – שנה הבאה תהיה טובה יותר. כי אנחנו נבחר לזרוע מחדש. עם לב פתוח. עם תקווה. עם אומץ לחלום, ולרדוף אחרי החלום הזה .
