לעלות את התדר לריפוי רגשי
אני בוחרת לעלות את התדר. לא לברוח עוד מהרגש, אלא להיפגש אתו. להיכנס עמוק פנימה, ממש אל תוך הלב, ולשאול את עצמי מה מבקש להתנקות, מה רוצה סוף סוף לקבל מענה. אני לומדת להקשיב לשפה של הרגש, לזהות את הקצב שלו, את הלחישות ואת הצעקות, כדי שאוכל לראות אותו מזווית אחרת, חדשה, נקייה משיפוט.
אני לומדת לזהות את כפתורי ההפעלה שלי, להבין שדווקא הרגעים שבהם משהו בי מתעורר – הכאב, הבהלה, העלבון – דווקא שם נמצא השיעור. אני שואלת את עצמי איך אני רוצה להגיב. האם לשקוע עוד ועוד בתוך הכאב, או אולי לבחור אחרת? אולי זה הרגע לפצח את האתגר, לגלות מה מסתתר מאחוריו, לצמוח ממנו?
אני עוצרת. לאט. מתבוננת. כי כשאני מגיבה מתוך הרגל ישן, מתוך אוטומט של הגנה, אני שוב בורחת. נפרדת. מתנתקת מעצמי. ולרגע נדמה שאין לי אוויר. הרגשות השליליים מציפים אותי, ואם אני נותנת להם תוקף עיוור – אני נכבית. ואם אני נגררת אחריהם, אני שוקעת. וכשאני שוקעת – אני נעלמת. האור שלי מתעמעם, ואין בי כוח להביא את מי שאני באמת לעולם.
אבל אני כבר לא שם. אני לא חייבת להישאר במקום הזה. אני יודעת היום שיש לי בחירה. הרגש לא שולט בי – אני יכולה להיות זו שמובילה. וכדי שזה יקרה, אני צריכה לקחת אחריות. אחריות רגשית היא המפתח להגשמה שלי. אם לא אעצור, לא אעמיק, לא אתבונן במה שמתחולל בתוכי – לא אוכל לגדול באמת.
אני שואלת את עצמי, בכל פעם מחדש, האם אני מסכימה להרגיש? האם אני מוכנה לשחרר את מה שכבר לא משרת אותי? האם אני יכולה לבחור אחרת? כל התשובות נמצאות בי.
הלב שלי הוא המרכז. הגנרטור. הוא יודע איך לרפא. כי רגש הוא אנרגיה – וכשהאנרגיה תקועה, הגוף סופג אותה, נושא אותה. אבל כשאני נפתחת, כשאני נותנת לרגש לזרום, כשאני מרשה לעצמי להרגיש באמת – אני יוצרת תנועה חדשה. אני פורמת את החומות, משחררת את ההגנות. ואני מרגישה. ממש מרגישה. ואז – נולדת הקלה. ואז – יש מקום לאור.
לרפא את הרגש זה לא תוספת, זה לא משהו בצד. זה לב הסיפור. אין קיצורי דרך. אני לא יכולה לעקוף את הכאב. אני חייבת לעבור דרכו. אני בוחרת להקשיב. אני בוחרת להתמסר לריפוי. אני בוחרת לאהוב את עצמי.
ואז, פתאום, מתוך ההקשבה הזו, היקום מתגלה. כשאני עוצרת, שקטה, ונוכחת – אני שומעת את הקול הפנימי שלי. לא זה של הפחד. זה של האמת. זה שמכוון אותי, שמזכיר לי מי אני. זה תדר. זה המנגינה שלי. וזה כל הסיפור.
