לקבל את מה שיש: מסע לחמלה עצמית והורית
ללמוד לקבל – במקום להילחם
אני מוצאת את עצמי ממשיכה לצלול לעומק התהליך של תקשורת מקרבת, וככל שאני מתקדמת, אני מגלה שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא ללמוד לקבל את מה שיש, כפי שהוא.
בהדרכה האחרונה, עלתה תובנה משמעותית –
📌 הסבל אינו נובע מהמציאות עצמה, אלא מההתנגדות שלי למה שקורה.
כמה פעמים בחיי ניסיתי לשנות את התגובה שלי באופן מידי?
כמה פעמים כעסתי על עצמי על כך שלא הגבתי "נכון"?
💡 והבנתי שהכעס הזה הוא חלק מהישרדות אנושית, חלק מהתניה חברתית עמוקה.
לא לשלוט – אלא להתבונן
המנחה הדגישה כי הציפייה שלנו להיות תמיד בשליטה, להגיב תמיד באופן מושלם – היא בלתי אפשרית.
📌 במקום זאת, עלינו לתרגל התבוננות.
🔹 לא לשנות מיד.
🔹 לא להלקות את עצמנו.
🔹 פשוט לראות.
💡 רק דרך התבוננות כנה וללא שיפוט נוכל להתחיל לעדן את התגובות שלנו ולהכניס חמלה פנימה.
'איים של מפגש' – ליצור שיח פתוח
דיברנו גם על החשיבות של יצירת 'איים של מפגש' – מרחבים שבהם אנו יכולים לדבר יחד:
📌 כהורים, עם ילדינו ועם הקרובים לנו.
📌 על מצבים שהיו.
📌 על הרגשות שלנו.
📌 ולחשוב יחד כיצד להתמודד טוב יותר בפעם הבאה.
🔹 לא מדובר במפגש חד-פעמי, אלא בהבנה שכל תקשורת היא דינמית.
📌 ביחד, אנחנו יוצרים את המציאות בה אנו חיים.
להכיל את עצמי – כדי להכיל אחרים
💡 ככל שאשפוט את עצמי פחות, כך אוכל להכיל טוב יותר את השיפוט של אחרים.
🔹 כאשר אני משחררת את עצמי מהצורך להיות 'הורה מושלם', אני מאפשרת לעצמי להיות פשוט אני – אדם שלומד, חווה, מתנסה, ולעיתים גם טועה.
המסע לחמלה – בכל יום מחדש
✨ המסע הזה מאתגר – אך גם מרגש.
✨ בכל יום אני לומדת כיצד להרחיב את מרחב החמלה שלי –
✔️ כלפי עצמי.
✔️ כלפי ילדיי.
✔️ וכלפי העולם שסביבי.
💡 כל שלב נוסף הוא הזדמנות לחיבור עמוק יותר, לאמת שלי וליחסים משמעותיים יותר עם היקרים לי.
