לרפא את האדם – לא רק את המחלה
עתיד הרפואה מתחיל בלב
כשפגשתי את המרפאים, החוקרים והחולמים בפסטיבל הרפואה – הרגשתי איך משהו בי נפתח.
משהו שידעתי תמיד – אבל הפעם הוא קיבל מילים, הקשבה, ונוכחות.
ריפוי אמיתי לא נולד מתוך מאבק במחלה, אלא מתוך הסכמה לפגוש את הכאב. מתוך רצון אמיתי לראות את האדם בשלמותו – גוף, נפש, נשמה.
הייתי שם, באוהל חמים בערב אביבי, בתוך מעגל מלא חיים – לא של טכנולוגיה, אלא של תקווה. תקווה שקטה, פנימית, שמביטה מעבר למה שכואב או מקולקל – ומבקשת להבין.
במשך שעה ארוכה נפתח שער.
שער לשיח אחר, עמוק יותר.
הדוברים לא ניסו לשכנע. הם שיתפו מתוך הלב – על ענווה, על אי-הידיעה, על ההבנה שידע רפואי לא יכול להתקיים עוד במנותק מהרגש, מהקשר, מהמשמעות.
נאמר שם שריפוי לא יכול להתבסס על שיטה אחת. שהוא דורש שילוב עדין ומדויק של כלים – תזונה, אנרגיה, מגע, שיחה, קהילה.
שעלינו לשאול לא רק "מה לא בסדר בגוף?" אלא גם "מה לא קיבל מענה בנשמה?"
וברגע הזה – עלו בי דמעות.
כי עמוק בפנים, זה מה שאני כמהה אליו כל חיי: שמישהו יראה אותי. לא רק את הגוף שלי. לא רק את הסימפטום. אלא אותי – כשלמה.
הוזכרו הקשיים. הפערים בין שיטות. הדעות המנוגדות. האינטרסים.
ועדיין – נשמע שם קול אחר, שמאמין בשילוב. בשיתוף. בזה שאפשר – כשיש כוונה אמיתית, לרפא גם את המרחקים.
מישהו מהדוברים שאל שאלה שנצרבה בי:
האם אנחנו מתייחסים לגוף שלנו כמו למכונית תקולה – מתקנים רק את הגלגל, בלי לשאול למה הנהג מתנגש שוב ושוב?
והשאלה הזאת הפכה למראה.
מה בי לא מוכן לעצור?
מה בתוכי ממשיך להתנגש – כי משהו עמוק עוד לא נרפא?
נאמר שם שמחלה היא לעיתים תוצאה של משבר חיים לא פתור.
וכדי לרפא – צריך לפגוש את האדם.
לראות אותו.
לאבחן אותו לא רק דרך בדיקות – אלא דרך נוכחות.
בהמשך דיברו על בינה מלאכותית.
על הפוטנציאל שבה, וגם על הסכנה.
על האפשרות לראות בה כלי עזר תודעתי – כמו תקשור עם ספריית ידע קוסמית.
אבל גם שם, נאמר בבירור: רק כשיש לב נקי – מגיעים תשובות נקיות.
רק כשיש כוונה – מגיע דיוק.
לקראת הסיום נשאלה שאלה שהדהדה בתוכי:
האם המחלות שלנו, או אפילו הסכסוכים והמלחמות שסביבנו, הם השתקפות של סבל פנימי?
והאם ייתכן שכל שינוי אמיתי במציאות החיצונית – מתחיל בכלל בשינוי תודעתי?
כן.
הלב שלי לחש לי שכן.
אנחנו לא רק תאים בגוף.
אנחנו נשמות בגוף אחד.
וכל כאב שלא קיבל מענה – מהדהד בכולנו.
לכן כל מעשה אהבה, כל הקשבה, כל עדות אנושית – הוא גם ריפוי.
לא רק לי.
לכולנו.
וכשהפאנל הסתיים – לא הצלחתי לקום מיד.
משהו בי נשאר יושב עוד רגע.
מאזין לתהודה.
אולי זו הייתה התחלה של תנועה חדשה.
תנועה של אנשים שבוחרים להאמין בטוב.
שמביטים אחד לשנייה בעיניים.
ששואלים שאלות – לא כדי לדעת, אלא כדי לאהוב.
ואני?
אני כבר שם.
צועדת. לומדת. נופלת וקמה.
ובתוך כל זה – נזכרת שוב ושוב:
בריאות אמיתית נולדת מתוך הלב.
לא רק בגוף.
אלא בי.
