מהביישנות לשקט פנימי: סיפור שלא בקול רם🌸
להפסיק לברוח – ולהתחיל לנשום
אני לא יודעת אם הייתי ילדה ביישנית או פשוט מפוחדת. אולי זה אותו הדבר. אני רק זוכרת את ההפסקות בבית הספר כמשהו שצריך לשרוד. בזמן שכולם רצו החוצה לשחק, אני הייתי נשארת בכיתה, לועסת את הכריך הכי לאט שיכולתי, מחכה לצלצול שיכריז שההפסקה נגמרה.
הפסקה הייתה הזמן שבו הייתי אמורה "להיות עם אחרים", וזה הרגיש כמו מבוך בלי מוצא.
היה לי חבר אחד טוב. הייתי נדבקת אליו, מנסה לשמר את הביטחון הקטן שהוא נתן לי. ויחד עם זה, התביישתי אפילו לקנח את האף ליד אחרים. ובאוטובוסים? טיולים שנתיים? רציתי שיבלעו אותי האדמה או המעיל.
גם אחר הצהריים לא היו קלים. בחלון של בית הילדים בקיבוץ ראיתי את הדשא, את הילדים מתרוצצים, וציפיתי. ציפיתי שהם יזמינו אותי. כי ליזום בעצמי? זאת כבר הייתה חציית גבול.
אבל לא כל הביישנים שקטים. באיזשהו שלב, הפחד שינה צורה – הוא הפך להתפרצות. פתאום מצאתי את עצמי זורקת שטויות, מדברת יותר מדי, שוברת שתיקה בצחוק מוגזם, בהתרסה. רק לא להיות שקופה. רק לא להרגיש לבד.
הייתי זו שמעמידה פנים של נועזות – מסכה של ביטחון, שלא באמת הייתה שם.
ההפנמה העמוקה הגיעה הרבה יותר מאוחר. כשהתחלתי להרגיש שהעולם הפנימי שלי מבקש ממני דבר אחר. שקט. אמת. נוכחות.
ורק השנה, סופסוף הרגשתי מוכנה להסתכל לעומק. התחלתי ללמוד NLP, התחלתי להבין את המנגנונים שמפעילים בי פחד, ולראשונה יכולתי גם לעצור ולומר: אני לא פגומה. אני פשוט אנושית.
הבנתי שהחרדה החברתית שלי לא "מי שאני", אלא תוצאה של אמונות, דפוסים וזיכרונות. ושכמו שנוצרו – כך אפשר גם לשחרר.
למדתי איך החרדה החברתית מריצה בראש סרטים של כישלון, שתיקה, דחייה. איך היא משכנעת אותי שעדיף לשתוק, לא לבלוט, להימנע. ובעיקר – איך היא הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה.
אבל בתוך כל זה גם התגלה משהו מרגיע: החרדה שלי רצתה להגן עליי. ברמה הכי עמוקה, הכי ראשונית – היא נולדה מתוך פחד להיפגע. פתאום הבנתי – זה לא אויב, זו התראה. ודווקא שם, מתוך הכרה בכוונה החיובית של הפחד, נפתח פתח לשחרור.
היום אני מרשה לעצמי לדבר. אני לא משתיקה את הרעד – אני נושמת אתו.
אני משתפת, כותבת, נוכחת – גם אם יש דופק. גם אם יש התרגשות.
כי למדתי – חרדה היא רק הזמנה לפגוש את עצמי מחדש.
ואם את – או אתה – מזהים את עצמכם בין השורות, תדעו: אפשר לעבור דרך זה. יש שיטות שעובדות. יש כלים. והכי חשוב – יש תקווה.
אני לא כותבת את הסיפור הזה כי אני כבר לא ביישנית. אני כותבת אותו כי אני כבר לא שותקת.
