מסע בין ילדות לבגרות – הקול הפנימי שמתעורר💖
ילדותי עברה בין סמטאות השגרה לבין עולם פנימי סוער ומלא סודות. כלפי חוץ הייתי הילדה המושלמת – מחייכת, מצטיינת, עומדת בכל הציפיות. אך בפנים, העולם שלי היה אחר. אף אחד לא ידע באמת מה אני מרגישה, מה עובר עליי, ממה אני פוחדת או למה אני משתוקקת.
גדלתי בבית שבו אהבה הייתה קיימת, אך המילים שלא נאמרו השאירו חלל ריק. ההורים שלי, כמו רבים מדורם, היו עסוקים במטלות היום-יום, בקשיים שלהם, ולא תמיד ידעו איך להקשיב באמת. למדתי מהר שאם אני לא רוצה להטריד, עדיף לי לשמור דברים לעצמי. כל פחד, כל כאב, כל תקווה נסתרת – נשמרו היטב בתוך ליבי, כאילו היו רכוש סודי שאסור לחשוף.
כך הפכתי להיות מומחית בהסתרה. שקר לבן פה, חצי אמת שם, חיוך שמכסה סערות פנימיות. זה היה נכון – הייתי חומה בצורה, אף אחד לא ראה מעבר.
ההתעוררות הפנימית
ככל שהתבגרתי, משהו בתוכי התחיל לרעוד. הרגשתי שאני חיה שני חיים: זה שאני מציגה לכולם, וזה שמתחולל בתוכי. בגיל מסוים, כבר לא יכולתי להחזיק את זה בפנים. תחושת הבדידות הפכה למשא כבד מדי, והרצון שיראו אותי, שישמעו אותי, גבר על כל מנגנוני ההגנה שבניתי במשך השנים.
המסע אל החופש הרגשי
המסע שלי אל החופש הרגשי לא היה פשוט. למדתי אט-אט להקשיב לעצמי, להעז לדבר, לבטא את הכאב ואת החלומות שלי בלי פחד. התחלתי לשבור את החומות שבניתי סביבי, להרשות לעצמי להיות פגיעה, להיות אני.
ואז הגיע הרגע ששינה הכול – הפכתי לאמא. ופתאום, היה לי ברור דבר אחד – אני רוצה לתת לילדים שלי את מה שלי לא היה. אני רוצה שהם ירגישו בטוחים לשתף, שלא ירגישו צורך להסתיר, שהם ידעו שהלב שלי פתוח עבורם תמיד. הבנתי שהמקום שממנו באתי, החסכים והפחדים שלי, יכולים להפוך להיות הכוח שמניע אותי לתת להם משהו אחר.
הכוח שבאותנטיות
היום אני כבר לא אותה ילדה שקטה ששומרת הכול לעצמה. אני לומדת כל יום מחדש איך להיות קשובה – לא רק לילדים שלי, אלא גם לעצמי. אני לומדת כמה חשוב לתת מקום לקול הפנימי, כמה כוח יש במילים, וכמה ריפוי יכול להתרחש כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות אמיתיים.
כי בסופו של דבר, החופש הכי גדול הוא לדעת שאפשר פשוט להיות. בלי מסכות, בלי חומות, בלי פחדים.
✨ להיות מי שאני באמת – זהו המסע האמיתי של חיי. ✨
