לראות את עצמי כמו שאני באמת
בלילה שקט, תחת שמיים זרועי כוכבים, ישבתי עם עצמי ושאלתי:
"איך זה שאני יודעת לאהוב אחרים, אבל מתקשה לאהוב את עצמי?"
נזכרתי איך עטפתי בחום חיה פצועה שמצאתי פעם בדרך. איך לא היססתי לרוץ להציל חברה שהייתה זקוקה לי. איך נתתי את כל כולי – בלי לבקש דבר בתמורה.
אבל כשזה הגיע אליי?
דחיתי. הזנחתי. לחשתי לעצמי מילים שקטות של ביקורת, ולא הבנתי מדוע.
📌 למה זה כל כך קשה לי?
📍 למה אני מרגישה שהערך שלי פחות משל אחרים?
📍 למה קל לי לכבד את מי שמולי, אבל לא את עצמי?
📍 האם ייתכן שאני נשמה חוטאת שנפלה מגן עדן, וזו דרכי לכפר?
נזכרתי בדבריו של חכם עתיק:
"המקומות החשוכים ביותר נמצאים בנפש האדם."
וזה נכון.
עמוק בפנים, אני יודעת על עצמי את כל האמיתות – גם את אלו שקשה לקבל.
את הפחדים, את השקרים שסיפרתי, את החרטות שלא מרפות.
ולפעמים, בגלל זה, נדמה לי שאני לא ראויה.
הקרבה עצמית – האם היא באמת התשובה?
אז אני מקריבה.
את הזמן שלי, את החלומות שלי, את האור שבוער בי – מתוך תקווה שזה יכפר על מה שאני מרגישה שאיבדתי.
אבל האמת היא אחרת.
✨ החיים שניתנו לי הם מתנה – לא שלי להרוס. ✨
ואם אזניח את עצמי, המחיר ישולם לא רק על ידי, אלא גם על ידי כל מי שסביבי.
ההזנחה העצמית לובשת צורות שונות
קל לי לחשוב על הדוגמאות הקיצוניות – נשמות שנשברו, אנשים שהלכו לאיבוד בתהומות החשכה.
אבל ההזנחה העצמית לא חייבת להיות רועשת. לפעמים, היא שקטה:
📍 היא מסתתרת בהחלטה לשכב על הספה במקום לעשות משהו שיעצים אותי.
📍 היא בהבטחות שניתנו ללב שלי ונשכחו לאורך הדרך.
📍 היא בהימנעות מהתפתחות, מתוך הפחד שלא אהיה מספיק טובה.
לבחור אחרת – לאהוב כמו שאני אוהבת אחרים
אבל אני יכולה לבחור אחרת – אם אתחיל, ברגע אחד קטן, לראות את עצמי דרך עיניים טובות, הכול יכול להשתנות.
🌿 מה אם אתחיל לטפל בעצמי, כמו שאני מטפלת באדם או בחיה שאני אוהבת?
🌿 מה אם אתן לעצמי את החמלה שאני מעניקה לאחרים?
🌿 מה אם אתחיל להאמין שהסיפור שלי – גם אם הוא התחיל במקום של כאב – יכול להוביל אותי חזרה לגן עדן?
💫 החיים הם קסם שמחכה שאתעורר אליו.
ומה אם הצעד הראשון… הוא פשוט לראות את עצמי כמו שאני באמת?
