פרק 1 : אישה מול השמש העולה
לפעמים נדמה לי שכבר שמעתי הכול. שהבנתי. שהפנמתי. אני מוקפת במילים חכמות, עולמות של ידע, ספרים שמונחים לי על השולחן, שיעורים שאני כותבת לעצמי כאילו הייתי תלמידה בת מאה.
אבל אז אני פותחת ספר שנכתב לפני יותר מ-4,000 שנה, ונשימתי נעתקת.
פתחותפ, יועצו של פרעה במצרים העתיקה, כבר זקן. בן מאה ועשר, כך הוא מספר. עייף, שומע בקושי, כוחו דועך. ובדיוק אז – הוא בוחר לכתוב. להעביר הלאה את מה שלמד. את החוכמה.
והוא מתחיל לא בעוצמה. לא בהישג. אלא בענווה.
"אל תחושו יהירות בגלל ההשכלה הגבוהה שלכם. היו מסוגלים להתייעץ עם האנשים הפשוטים, כפי שאתם מתייעצים עם המשכילים."
המילים שלו מהדהדות בי. הן כמו מים שמטפטפים על סלע. מזכירות לי את הרגעים שבהם דמיינתי שאני כבר "יודעת", ואז באה המציאות ולימדה אותי מחדש.
אני נזכרת במפגש שהיה לי לא מזמן – שיחה פשוטה עם אישה פשוטה, לכאורה, בתחנת אוטובוס. היא לא נשמעת מלומדת, לא מרשימה, אבל פתאום – משפט אחד שלה פותח לי דלת. לא קראתי אותו בשום ספר. לא שמעתי אותו בשום קורס. רק מישהי שהייתה שם איתי בלב פתוח.
פתחותפ ממשיך:
"אין אף אמנות שאפשר למצות את גבולה העליון – ואין אמן שהגיע להגשמה מלאה."
וואו. גם עכשיו, בתוך הדרך שאני צועדת בה – הלמידה, ההתפתחות, התרגול, ההוראה – אני חוזרת אל השורה הזו כמו אל נדר פנימי. אני לעולם לא גמורה. אני לא מושלמת. תמיד יש עוד רובד. עוד הקשבה.
והוא מוסיף, כמעט בלחישה:
"שימו לב לא להתנשא על אדם כלשהו שהתקדם בתפקידו… אל תשכתבו את ההיסטוריה של עצמכם. אל תציגו את ההצלחה שלכם כאילו היא רק בזכותכם. היא מתנה."
אני מתבוננת במה שקיבלתי – בכישרונות, ביכולת לבטא, לגעת, לרפא. האם אני זוכרת שזו מתנה? או שכבר התרגלתי לחשוב ש"זה שלי", שאני עשיתי את כל זה?
בעומק הלילה, כשאני כותבת מילים אלו, אני יודעת את התשובה: יש בי הרבה רצון טוב, מסירות, חריצות. אבל יש משהו גבוה יותר שמוליך אותי. שמניח את הרעיונות. שמזמין אותי לחלוק.
פתחותפ אומר:
"זה האל שנתן להם את הכישרון, והאל הוא שמדריך אותם בשנתם."
אני נזכרת בחלומות שלי. בלילות בהם אני מתעוררת עם שורות חדשות לכתיבה, עם רעיון למפגש, עם תובנה שעולה פתאום. כאילו הנשמה כותבת את זה דרכי. זה לא "רק אני".
ובסוף הפרק הראשון שלו, פתחותפ נותן לי עוד משפט יקר:
"כאשר אדם נבון יושב בחדר של המעסיק שלו – הוא יעורר השראה למצוינות."
"השתיקה שלכם אפקטיבית יותר מהניסיון לנחש דברים."
אני קוראת ומרגישה שקט מתפשט בי. שפת החוכמה העתיקה מדייקת לי שוב: לא בכמות המילים. לא בלהטוטים. אלא בנוכחות. בשורש.
