כפי שאני חושבת בליבי — כך אני הופכת להיות
בשיעור פתיחה מרגש לקורס "אדם כיציר מחשבותיו", מצאתי את עצמי מתבוננת לעומק במשפט אחד שמרעיד תודעה: "כפי שאדם חושב בליבו, כן הוא".
בפרק הזה אני משתפת במסע אישי של חקירה, למידה והתעוררות, דרך עקרונות הלימוד, חשבון נפש פנימי, והכמיהה האמיתית להכניס את מה שלמדתי אל תוך החיים — לא רק לדעת, אלא להיות.
כשהקורס נפתח, הרגשתי שאני לא רק חוזרת ללימוד — אני חוזרת אל עצמי. משהו בשער הזה שנפתח יחד, בחיבור, בהתכנסות, במילים ובשאלות — עורר בי שוב את אותה סקרנות פנימית שזכורה לי מאז שהתחלתי ללכת בדרך הזו. הרגשתי איך דרך ההיכרות עם עצמי, אני נפתחת להכיר את האחר. איך כל פעם שאני יורדת שכבה אחת פנימה — אני גם מתרככת כלפי העולם.
הייתה התרגשות גדולה. אנשים חדשים שהצטרפו, התלהבות מהאפשרות ללמוד את הספר הזה — שהוא הרבה מעבר לספר — ולגלות שוב, יחד, איך באמת אדם הוא יציר מחשבותיו.
המשפט שמפתח את הספר — "כפי שאדם חושב בליבו, כן הוא" — המשיך להדהד בי גם אחרי השיעור. זה לא משפט שאפשר לעבור עליו ככה, על הדרך. הוא דורש עצירה. הוא דורש הקשבה. לא רק למה שאני חושבת אלא למה שאני מאמינה באמת. מה חי בתוכי גם כשאני לא שמה לב. מה אני מרשה לעצמי לדמיין, להרגיש, להאמין שהוא אפשרי עבורי.
וכשהתחלנו לדבר על פירמידת הלמידה — פתאום ראיתי את עצמי. כמה פעמים הקשבתי לקורס תוך כדי עשיית דברים אחרים… וכמה מעט באמת נקלט. הבנתי כמה חשוב להיות נוכחת. לכתוב, להדגיש, לשתף. לא להישאר רק בתודעה פסיבית, אלא לפעול. ללמוד דרך הקשבה, כתיבה, דיון, שיתוף — ובעיקר, דרך חיים.
אני מרגישה שהקורס הזה מחבר אותי שוב לעומק שאני כמהה לו. לסקרנות הזו כלפי החיים. לחקירה של מה באמת עושה את ההבדל. מה גורם לאדם להיפתח, לצמוח, לשרת, לאהוב — ומה עוצר אותו, סוגר, משאיר אותו לבד. אני לא יודעת הכול, אבל אני בוחרת לצעוד אל הלא-נודע הזה בלב פתוח, עם מחשבות שמכוונות אל טוב.
כי אם אדם הוא יציר מחשבותיו — אני מבקשת לחשוב ביופי. לחשוב בחמלה. לחשוב בתודעה של אהבה.
