Skip to content
דף הבית » יצירה, כתיבה והשראה » האמנות להיות טובים – מסע אישי בעקבות קאנט » פרק 11 – אמת: הקול שמבקש לא לזייף

פרק 11 – אמת: הקול שמבקש לא לזייף

    פרק 11 – אמת: הקול שמבקש לא לזייף

    יש שקט כזה שקודם לשקר.
    רגע שבו הילד שוקל אם לומר את האמת או לא.
    אני מזהה את הרגע הזה היטב – גם אצלו, וגם בתוכי.

    זה הרגע שבו הפחד מביקורת, הרצון לרַצות, או הצורך להימנע מעימות – כולם לוחשים: "אולי תעגלי פינה, תגידי חצי אמת, תשתקי קצת יותר מדי…"
    אבל אז יש קול אחר.
    קול קטן, פנימי, יציב.
    הוא לא צועק – אבל הוא גם לא נעלם.
    הוא אומר: "דברי אמת. גם אם זה לא נוח. גם אם זה ידרוש ממך אומץ."

    קאנט כותב ש־אמת היא היסוד ומהות האופי.
    הוא מזהיר מפני נטייה לשקר, גם כשהיא באה מתוך דמיון עשיר או חן ילדי.
    כי הוא יודע: שקר קטן היום – הופך לאי-בהירות פנימית מחר.
    ומי שלא רגיל לאמת – יתקשה לבחור בטוב כשזה יידרש באמת.

    אני זוכרת סצנה קטנה עם בתי, שאמרה לי שלא אכלה את הסוכרייה, אבל הפה שלה נשאר צבעוני.
    היא הביטה בי במבט חצי מתגרה, חצי מתבייש.
    יכולתי לצעוק. יכולתי להעמיד פנים שלא שמתי לב.
    אבל בחרתי לשבת מולה ולומר:
    "את יודעת, אני סומכת עלייך. אני מאמינה שאת יכולה לספר לי את האמת, גם כשזה קשה."
    היא שתקה רגע, ואז אמרה: "אז… אכלתי."
    ואני חייכתי. לא בגלל ש"ניצחתי", אלא כי היא בחרה באמת.
    וזה היה שווה יותר מאלף הסכמות.

    קאנט מזכיר שגם דמיון מפותח – אם לא מנווט בעדינות – עלול להפוך לקרקע פורייה לשקרים.
    והוא מציין שתפקיד האב הוא לנתק את הילד מהרגל השקר,
    בזמן שהאם לעיתים "מזלזלת בכך", רואה בו משהו חמוד או חינני.

    כאם וכאדם מהלך דרך, אני מרגישה את הדואליות הזו.
    יש בי את החמלה, הרכות, ההבנה –
    אבל גם את האחריות.
    לומר את האמת. לבקש אותה.
    להראות לילדים שהאמת לא נועדה לפגוע – אלא לבנות אמון.

    ואני לומדת את זה גם בתוכי.
    כשאני מתפתה להסתיר רגש, לטשטש תחושה, להעמיד פנים שהכול בסדר.
    אבל בפנים – יש קול שמבקש ממני להיות כנה.
    ולפעמים, רק לומר לעצמי את האמת – זו כבר התחלה של ריפוי.

    כי אמת היא לא רק להגיד את מה שקרה – אלא להסכים לראות את מה שקיים.
    להסכים להישיר מבט גם כשהלב רועד.
    והאמת הזו – גם כשכואבת – מביאה איתה חופש.

    אז היום, כשאני מלמדת אמת – אני לא מדברת על צדקנות.
    אני מדברת על יושרה.
    על האפשרות להיות שלמה עם עצמי.
    על תחושת הקלה שעולה כשאני כבר לא צריכה להסתיר.

    וכשילדה עומדת מולי ואומרת אמת, גם כשזה מביך, גם כשזה חושף –
    אני נושמת עמוק, מקשיבה לה עד הסוף,
    ואומרת לה – בעיניים:
    "תודה על האומץ. אני גאה בך. זה יופי של לב, כזה שבוחר באמת."

    פרק 11 – אמת: הקול שמבקש לא לזייף
    דילוג לתוכן