פרק 11: ללכת עם האמת עד הסוף
אני מסיימת לקרוא את דברי פתחותפ.
סוגרת את העמוד האחרון של הכתב העתיק ביותר בעולם,
ומרגישה – שהוא נכתב בשבילי.
עבור הדור הזה.
עבור כל מי שמחפשת דרך אמיתית בעולם רועש מדי.
לרגע, אני לא בבלוג שלי, לא בבית שלי,
אני שם – בין קירות האבן, במקדש עתיק,
שומעת קול פנימי לוחש:
"אם תקשיבו לדברים שאני אומר, הפוטנציאל שלכם ישתפר.
ערכו של הפוטנציאל שלכם טמון באמת שבו."
אני נושמת.
הפוטנציאל שבי אינו שייך למאמץ או להשוואה.
הוא נולד מהאמת שבי.
מהנכונות שלי להקשיב, לתקן, להאיר.
פתחותפ כותב:
"האדם הנבון הוא זה המטפח את נשמתו,
בכך שהוא מגשים על פני האדמה את העצמי האידאלי שבתוכו."
וכמה פעמים ברחתי מהאידאל הזה,
אמרתי לעצמי "זה גבוה מדי", "זה לא פרקטי",
אבל עכשיו אני מבינה – זה לא אידאל מושלם,
זו קריאה רכה לעקוב אחרי הנשמה שלי, צעד אחר צעד.
הוא ממשיך וכותב על האדם האדיש:
"כל יום, במקום לעשות מה שירומם אותו – הוא עושה כל דבר מחפיר.
הוא חי על פי מה שהורג אותנו.
ומה שהוא צורך – הוא מבעית."
המשפט הזה מטלטל.
כמה פעמים גם אני צרכתי דברים שהרעילו אותי.
לא רק אוכל או מדיה – אלא מחשבות, דימויים, השוואות, חרטות.
וכל פעם שבחרתי אחרת – נשמתי נשמה.
ובסיום – פתחותפ פונה אלינו, הדורות הבאים:
"כל אדם שהוא מורה מתוך האופן שהוא פועל ומתנהג,
מעביר הרבה מזה לדור הבא.
הראו אופי.
אל תעבירו את החסרונות שלכם.
תנו לאמת להיות גלויה –
כך שהדור הבא יוכל לשגשג."
אני קוראת ושומעת בתוכי: את כבר מורה.
לא דרך מקצוע, לא דרך תעודה –
דרך האופן שבו את נושמת, מדברת, נוכחת.
כל בחירה שלך היא שיעור. כל ויתור על אמת – מתגלגל הלאה.
אז אני מסיימת את המסע הזה בברכה.
פתחותפ, ולי.
על שהסכמנו לפגוש זה את זה מעבר לזמן.
על שפתחנו שער עתיק של אמת פשוטה.
אני בוחרת להעביר הלאה את מה שראוי:
חמלה. יושרה. נדיבות. ענווה. הקשבה. שמחה.
אני לא מושלמת, אבל אני בדרך.
ואם אוכל להשאיר אפילו רסיס אור לדור הבא –
ידעתי אהבה.
🌿 תודה לך, פתחותפ.
ותודה לי – על שהקשבתי.
ותודה לך – שאת איתי במסע הזה.
"תנו לאמת להיות גלויה –
כך שהדור הבא יוכל לשגשג."
~ סוף הסדרה ~
