על אהבה, שליחות, כוח הרצון ולימוד דרך הוראה
בשיעור נוסף בקורס "אדם כיציר מחשבותיו", אני צוללת עמוק לתוך הקשר שבין לימוד, התנסות ונתינה. מתבוננת בכוח הרצון כמנוע חיים, בלימוד שמבקש ביטוי בעולם, ובאחריות שלי להפוך ידע לחוויה חיה. וגם – על ההפתעה שבלגלות, שלפעמים, דווקא מה שאני הכי צריכה ללמוד – אני נשלחת ללמד.
אני ממשיכה במסע שלי עם הקורס "אדם כיציר מחשבותיו", וכל פעם נפער בי שער חדש למרחב התבוננות.
הפעם, אני מגלה שהלימוד כבר לא עוסק רק בי. הוא מתרחב אל האחר, אל השירות, אל העולם.
אני לומדת שידע שלא בא לידי ביטוי – דועך.
וכמו נר שצריך שמן כדי לבעור, כך הלימוד זקוק ליישום. לא רק בתוכי, אלא גם בחוץ.
ואני שואלת את עצמי:
מה מכל זה אני מעבירה הלאה?
איך אני שומרת על התדר הזה חי?
אני מבינה שלא מספיק להבין – אני צריכה להתנסות.
וההתנסות הכי חזקה מתרחשת דרך הוראה. דרך הנתינה.
כשאני משתפת ממה שלמדתי, כשאני מסבירה למישהי אחרת, משהו בתוכי מתייצב.
הידע הופך לשלי.
לא כי קראתי אותו, אלא כי חייתי אותו.
אני נזכרת ברגעים שבהם מצאתי את עצמי מלמדת בדיוק את מה שאני עצמי הכי מתקשה ליישם.
כמו החיים אומרים לי:
"את עוד לא שם, אבל אם תתני – תביני. אם תעבירי – תתחברי. אם תהיי בנתינה, הדרך תיפתח גם עבורך".
אני שומעת בשיעור את אליהו אומר:
"אל תדברו מתוך הבנה – דברו מתוך חוויה".
וזה מדייק לי בול.
אני כבר לא רוצה להיות מורה שיודעת להסביר. אני רוצה להיות מורה שחיה את מה שהיא מלמדת.
אבל אז מגיעה השאלה הקשה:
איך עושים את זה?
איך מתמידים בתהליך שהוא כל כך עדין, לפעמים שברירי, ודורש מאיתנו להישאר באש ההתחייבות?
כאן נכנס כוח הרצון.
כוח עמוק, לא רועש, לא מתלהם – אבל איתן.
הוא זה ששומר עליי כשאני מאבדת רגע את התשוקה.
זה שאומר לי:
"את התחייבת – המשיכי".
אני מגלה שהוא לא בא מבחוץ.
אין מי שישמור עליי אם אני לא אעשה זאת בעצמי.
הכל קורה בתוכי.
המורה, השוטר, המדריכה – כולן אני.
ובאותה נשימה – אני מגלה את ה בליינד ספוט שלי.
את האזור הזה שאני פשוט לא רואה.
החלק בתודעה שלי שעדיין תקוע בהרגל ישן.
ופתאום, אני שמה לב – שדווקא מתוך ההוראה, דווקא דרך מפגש עם אחרות – אני מקבלת מראה.
מישהו שואל אותי שאלה, ואני מבינה שזו בדיוק השאלה שאני צריכה לשאול את עצמי.
וזה קסם.
כי דרך השיח, דרך השירות, דרך הלימוד – אני נפתחת לתהליך ריפוי פנימי.
בשיעור, אנחנו לומדות על העיקרון המדיטטיבי של הפנמת למידה.
עוצרים לרגע, עוצמים עיניים, נותנים למילים לחלחל.
מרגישות את הלב, את הבטן, את הגוף – ומחכות.
לא למהר. לא לנתח.
להסכים להתמסר לידיעה הפנימית שמבקשת להופיע.
זה מרגיע.
וזה גם מפחיד.
כי לפעמים הידיעה הפנימית סותרת את מה שהתרגלתי לחשוב.
אבל דווקא שם קורה הפלא.
שם אני מתרגלת אמון.
אני מהרהרת שוב בדמותו של ג'יימס אלן, מחבר הספר, עליו למדנו.
הוא היה גבר שקט, צנוע, לא מטיף, לא מחפש קהל – אבל מלא באמונה פנימית.
חי את הלימוד שלו, כתב מתוך ענווה.
והשאיר אחריו עולמות של השראה.
הוא לא היה מורה במובן המוכר.
הוא היה תלמיד תמידי – ובדיוק בגלל זה, הפך למורה גדול.
אני מסיימת את השיעור עם שאלה פתוחה:
מהו הדבר שאני צריכה ללמד, כדי ללמוד?
מהו הידע שעדיין מחכה בי להתגלות – דרך האחר?
ואני בוחרת להמשיך.
לא ממקום של "אני יודעת", אלא מתוך סקרנות.
מתוך אהבה.
מתוך הבנה שכל מה שאני לומדת – מבקש להתבטא בעולם.
דרך הלב שלי.
דרך הידיים שלי.
דרך המילים.
