פרק 2 – מתנות טבעיות
אני מאמינה שיש אור פנימי שמונח בתוך כל אחת ואחד מאיתנו. לא כזה שמגיע מבחוץ, אלא משהו שנולד איתנו – כמו זיק רך ועדין, שממתין שנתקרב אליו ונאיר אותו מבפנים.
קאנט קרא לזה "מתנות טבעיות" – זרעים של טוב שהשגחה עליונה נטע בנו ברגע שהגענו לעולם הזה.
ולנו – לנו יש את החירות לבחור אם לטפח אותם, או להניח להם להישאר באדמה מבלי לצמוח.
פעם, לפני שהאמנתי בכך עד הסוף, ניסיתי "לגדל ילדה טובה".
הכוונה הייתה טובה – רציתי שתהיה מנומסת, תכבד, תתחשב, תדע מה נכון.
אבל רק כעבור שנים הבנתי שלא מדובר בעיצוב חיצוני, אלא בהזמנה פנימית.
היא כבר טובה. היא כבר נושאת בתוכה את היושר, את החמלה, את האומץ. אני רק צריכה להאמין בזה מספיק, כדי לעזור לה לגלות את זה בעצמה.
אני זוכרת את בתי הקטנה כשהייתה בת חמש.
היא ראתה ברחוב חתול פצוע, ונעצרה.
היא הסתכלה עליו בעיניים מלאות דאגה ושאלה אותי: "אמא, אפשר לקחת אותו הביתה?"
רציתי לומר "לא, זה מסוכן", אבל משהו בי עצר – אולי זו הייתה התבונה הנשית שבי, אולי הזרע שלי שטופח קצת באותו יום.
אמרתי לה: "את מרגישה שהוא צריך עזרה, נכון?"
והיא רק הנהנה עם עיניים גדולות ולב פתוח.
הלכנו יחד לחפש מי יכול לעזור לו, והלב שלי התרחב.
לא בגלל שעשינו מעשה גדול – אלא כי ראיתי את הניצוץ שבה. ראיתי שהיא כבר נולדה עם זה.
קאנט מזכיר לנו שהמתנות האלה אינן תכונות מוכנות.
הן פוטנציאל. הן רגישות זעירה שמבקשת הכוונה, טיפוח, הבחנה.
אם נניח לילדה לגדול רק מתוך אינסטינקט – היא תגדל כמו עץ ללא תמיכה, אולי חזק, אולי גבוה, אבל עקום.
אבל אם נלווה אותה בעדינות – היא תזדקף. לא כדי לרצות, אלא כדי להגשים את עצמה.
ובינינו – זה נכון גם כלפיי.
כמה שנים הלכתי בלי לדעת שיש בתוכי זרעים שלא קיבלו מים?
כישרונות שנשתלו ולא נראו?
תשוקות קדומות שלא היה להן מרחב להתממש?
וכמה כוח היה ברגעים שבהם מישהו ראה בי משהו קטן – חיוך, תובנה, כוונה – והאיר עליו אור.
כאילו אמר לי בלב: "אני רואה אותך. יש בך טוב. אני מאמינה בך."
כמה פשוט. כמה מרפא.
אז היום, כשאני עומדת מול ילדה – או מול עצמי – אני לא שואלת מה חסר.
אני שואלת מה כבר קיים, ומבקש שיראו אותו.
כי לפעמים די במבט אחד אוהב, במשפט שמביע אמון, בגבול ברור אך חומל – כדי להשקות את הזרעים האלה, ולתת להם לפרוח.
