פרק 3 – העיקום הפנימי 🌌
אני עוצרת לקרוא שוב את מה שאיינשטיין כתב, ומרגישה רעד שקט מתפשט בי.
הוא לא ניסה להסביר את הכבידה דרך חוט בלתי נראה. הוא הפך את התמונה לגמרי – ואמר בפשטות מהפכנית:
המרחב עצמו מתעוות.
הזמן מתכופף.
והם אלה שמכתיבים לגופים איך לנוע.
אני מדמיינת בד מתוח. ועליו – כדור.
הכדור שוקע בבד, ומושך אליו כל דבר אחר שמתקרב.
לא כי הוא קורא להם. לא כי הוא מושך.
אלא כי השטח סביבו כבר השתנה.
כי הדרך פשוט… נמשכת אליו.
ואני תוהה –
כמה פעמים בחיים שלי אני היא הבד?
כמה פעמים אני מאפשרת למשהו בתוכי לשקוע – כאב ישן, זיכרון, הרגל, פחד –
והמרחב סביבי מתעוות בלי שאני שמה לב?
פתאום זה כל כך ברור.
המרחב שאני חיה בו – לא החיצוני, אלא הפנימי –
מתעצב לפי המקומות שבהם שקעתי.
אם למשל, במקום בתוכי נוצר עומס של פחד, אז כל מחשבה שנכנסת לשם, תיסחף לתוך אותו שקע.
אם צער ישן יושב לי בבטן, אז גם שמחה חדשה שתיכנס – תיטה לשם, כאילו נמשכת למרכז הכובד של מה שכבר קיים.
אני חושבת על מסלולים.
על דרכים שבחרתי ללכת בהן כי הן היו "ההגיוניות", "הנכונות", "הידועות" –
אבל אולי, בעצם, פשוט שקעתי לשם כי שם כבר היה הבור.
כמו בד שנסדק.
כמו עקמומיות שכבר הכרתי.
ואז באה השאלה המהפכנית באמת:
אם המרחב מתעוות – האם אני יכולה לעוות אותו מחדש?
האם אני יכולה להניח לב עדין על המקומות השקועים – ולתפור סביבם אור?
האם אני יכולה לשנות את הקימור, לא על ידי דחיפה, אלא על ידי נוכחות, חמלה, אהבה?
איינשטיין הפך את המשיכה הפיזית למשהו רך ועמוק יותר.
גם אני יכולה.
אני לא חייבת למשוך או להידחף – אני יכולה לעצב את השדה הפנימי שלי.
להפוך אותו לרחם עדין של הקשבה.
מרחב שבו אני קובעת את צורת התנועה.
במקום להיות מושפעת מהשקעים – אני יכולה להתחיל ליצור קימורים חדשים.
מעגלים של בחירה. של סליחה. של התחלה.
יש יופי עצום בידיעה שהזמן והמרחב אינם קבועים.
שגם בתוכי – אין דבר סופי.
כל דבר שאני מרגישה – יכול להשתנות.
כל דבר שנמשך – יכול לנוע אחרת.
כל כאב ישן – יכול להפוך לבור שצומחת ממנו חמלה חדשה.
וכמו שהכדור הגדול על הבד משנה את המסלול של כל השאר,
גם אני, בשקט שלי, באור שלי, בחיבוק שלי לעצמי –
יכולה להשפיע.
ולשנות את כל המסלול.
