פרק 3 – משמעת: גבול שהוא חיבוק
פעם פחדתי מהמילה משמעת.
היא נשמעה לי כמו נוקשות, כמו משהו שמרחיק, מחניק, סוגר.
משהו מהעולם הישן – כזה שבא עם פנים חמורות סבר וטון סמכותי שלא רואה את הילד, אלא רק את ההתנהגות.
אבל לאט, בתוך החיים, בתוך האימהות, הלמידה, ההתבוננות, התחילו להיפרם לי התפיסות.
התחלתי להרגיש שמשמעת אמיתית היא לא כלא – אלא עוגן.
היא לא באה להרחיק, אלא דווקא לחבק.
קאנט כותב ש*"משמעת היא הבסיס לכול"*, בעיקר בגילאים הצעירים.
הוא מדגיש שהיא לא באה לדכא את הרוח – אלא לאפשר לה לפרוח בלי להישרף.
כי אם לא נלמד להציב גבול – הטבע החייתי שבנו ימשוך את הכול למטה.
ולא מדובר רק בילדים. גם בי. גם בי יש יצר שרוצה להתפרץ, לברוח, להגיב.
והיכולת להשהות תגובה, להקשיב פנימה, לבחור מחדש – היא לא דיכוי.
היא חירות.
אני זוכרת את בתי הקטנה בוכה בזעם כשאמרתי "לא".
היא רצתה עוד ממתק. ואני, שהתלבטתי בתוכי, עמדתי מולה וידעתי שזה הרגע שלא בוחן אותה – אלא בוחן אותי.
האם אני רכה מדי עד שאין לי גבול? או נוקשה מדי עד שאין בי שמץ של הקשבה?
אז אמרתי לה בעדינות ובנחישות: "אני יודעת שזה לא מה שרצית לשמוע, אבל זה מספיק להיום. ואני איתך גם כשאת מתאכזבת."
והיא בכתה. ואני החזקתי.
ואחר כך, אחרי דקות ארוכות של דממה, היא באה אליי, הניחה את הראש עליי, ולחשה – "אני אוהבת אותך".
לא כי קיבלה את מה שרצתה. אלא כי קיבלה אותי. חזקה. רכה. יציבה.
משמעת, בשבילי, היא לא שליטה – היא נוכחות.
היא אומרת: "אני פה איתך, גם כשאת סוערת. אני הגבול שלך, עד שתלמדי להיות הגבול של עצמך."
קאנט מדבר על כניעה חיובית – מצב שבו הילדה עדיין לא מסוגלת לשפוט בעצמה מה נכון, ולכן נעזרת בי.
וזה כל כך מדויק.
כשאני עומדת מולה מתוך יושר פנימי, ולא מתוך צורך לשלוט או לפייס – אני הופכת לה לדוגמה פנימית.
ולאט לאט היא מתחילה לשאול את עצמה את אותן שאלות: מה מתאים לי? מה נכון עכשיו?
וזה היופי במשמעת שהיא לא עונש, אלא מצפן.
כשהיא מונחת באהבה, היא לא חוסמת – היא מכוונת.
כשהיא לא באה מהפחד שלי – אלא מהאמון שלי בה – היא מחזקת.
קאנט מוסיף: "המשמעת אינה צריכה להיות עבדות."
וכמה אני מרגישה את זה.
היא לא אומרת "לא כי ככה", אלא "לא – כי יש כאן גבול שמאפשר לך להיות חופשיה באמת".
ובסופו של דבר – אולי החירות האמיתית היא לא החופש לעשות מה שבא לי.
אלא החופש לדעת מתי לא.
